המספריים של אדוארד.
עכשיו ראיתי בפעם השנייה (בחיי
)את "המספריים של אדוארד" ועכשיו הוא בהרבה יותר נגע ללבי, מזמן לא בכיתי ככה למען האמת... כשראיתי את הסרט לפני שנתיים בערך, הוא לא אמר לי יותר מידי... פשוט ידעתי שזה סרט של ג'וני, שאמרו על הסרט שהוא יפה - וראיתי, הבנתי את העלילה והסרט היה מבחינתי חביב +. אבל אחרי שנתיים, שאני כבר עמוק בתוך כל הקטע של ג'וני&טים, נחשפתי לעומק שבסרט - שע"י סרט זה טים בעצם מביע ביקורת על החברה האמריקאית שמעולם לא הרגיש שייך אליה, והוא רואה את עצמו בתור אדוארד - הבחור החריג שאין לי מקום בחברה הרגילה. וגם בהרבה יותר התחברתי לאדוארד מאשר בפעם הקודמת, כי עכשיו כל כך ריחמתי עליו שזה גרם לי להתענות במהלך החלק השני של הסרט, שניצלו אותו\ התנכלו לו. אני גם מרגישה עכשיו סוג של הזדהות עם אדוארד, בזמן האחרון הגעתי למסקנה שאני כל כך שמחה שאני לא חלק מכל הקטע שנקרא "בנות". (כאילו אני בת
, אבל אני לא נוהגת להתאפר ולדבר כל היום על בנים, או לעשות כל מה שבת מתבגרת טיפוסית נוהגת לעשות באופן שיטתי.
) ואני כל כך שמחה עם זה! אני רואה בנות מהכיתה ואני פשוט לא מבינה, הם כל כך מנסות להרשים, לקלל, לעשן (מעט, אבל קיים), להתלבש כמה שיותר חשוף ומתלהבות מבנים כאילו הן זוכות להתגלמותו של האל בכבודו ובעצמו. ונכון, אולי כל בן אדם מצוי מקלל פה ושם, או מעשן לפעמים, אבל הן פשוט עושות את זה במטרה להיות מי שהן לא, ואני כל כך אסירת תודה, שאני לא חלק מכל הקרקס הזה. ובמובן מסוים, אני כן רואה את עצמי כחריגה, או אולי יותר נכון להגדיר את עצמי בתור "שונה". כי אמנם אני לא חרוגה בצורה מוקצנת כמו אדוארד המסכן, אני מתלבשת רגיל ומתנהגת רגיל, כמו כל נערה תמימה שמסתובבת לה ברחוב, ולמען האמת, אני ילדה די רגילה. אבל עצם זה שאני רגילה מידי ולא נכנעת באופן עיוור למוסכמויות החברה ולו בדבר הקטן ביותר - אני רואה את עצמי כשונה, אולי אני לא שונה באופן בולט, אבל באופן מסוים אני כן שונה. וזה מה שגרם לי להתחבר לסרט הזה כל כך בפעם השנייה ולמרר בבכי. אז יש לי המלצה קטנה, מי שעדיין לא ראה את הסרט - מוזמן לעשות זאת. ~עדי~ ומי שראה את הסרט לפני הרבה זמן - תשיגו אותו שוב ופשוט תראו אותו, הפער בין ראיית הסרט בפעם הראשונה לשנייה די משמעותי בעיניי בשביל להתחבר לסרט הזה.
עכשיו ראיתי בפעם השנייה (בחיי
