המספריים של אדוארד.

tali44

New member
המספריים של אדוארד.

עכשיו ראיתי בפעם השנייה (בחיי
)את "המספריים של אדוארד" ועכשיו הוא בהרבה יותר נגע ללבי, מזמן לא בכיתי ככה למען האמת...
כשראיתי את הסרט לפני שנתיים בערך, הוא לא אמר לי יותר מידי... פשוט ידעתי שזה סרט של ג'וני, שאמרו על הסרט שהוא יפה - וראיתי, הבנתי את העלילה והסרט היה מבחינתי חביב +. אבל אחרי שנתיים, שאני כבר עמוק בתוך כל הקטע של ג'וני&טים, נחשפתי לעומק שבסרט - שע"י סרט זה טים בעצם מביע ביקורת על החברה האמריקאית שמעולם לא הרגיש שייך אליה, והוא רואה את עצמו בתור אדוארד - הבחור החריג שאין לי מקום בחברה הרגילה. וגם בהרבה יותר התחברתי לאדוארד מאשר בפעם הקודמת, כי עכשיו כל כך ריחמתי עליו שזה גרם לי להתענות במהלך החלק השני של הסרט, שניצלו אותו\ התנכלו לו. אני גם מרגישה עכשיו סוג של הזדהות עם אדוארד, בזמן האחרון הגעתי למסקנה שאני כל כך שמחה שאני לא חלק מכל הקטע שנקרא "בנות". (כאילו אני בת
, אבל אני לא נוהגת להתאפר ולדבר כל היום על בנים, או לעשות כל מה שבת מתבגרת טיפוסית נוהגת לעשות באופן שיטתי.
) ואני כל כך שמחה עם זה! אני רואה בנות מהכיתה ואני פשוט לא מבינה, הם כל כך מנסות להרשים, לקלל, לעשן (מעט, אבל קיים), להתלבש כמה שיותר חשוף ומתלהבות מבנים כאילו הן זוכות להתגלמותו של האל בכבודו ובעצמו. ונכון, אולי כל בן אדם מצוי מקלל פה ושם, או מעשן לפעמים, אבל הן פשוט עושות את זה במטרה להיות מי שהן לא, ואני כל כך אסירת תודה, שאני לא חלק מכל הקרקס הזה. ובמובן מסוים, אני כן רואה את עצמי כחריגה, או אולי יותר נכון להגדיר את עצמי בתור "שונה". כי אמנם אני לא חרוגה בצורה מוקצנת כמו אדוארד המסכן, אני מתלבשת רגיל ומתנהגת רגיל, כמו כל נערה תמימה שמסתובבת לה ברחוב, ולמען האמת, אני ילדה די רגילה. אבל עצם זה שאני רגילה מידי ולא נכנעת באופן עיוור למוסכמויות החברה ולו בדבר הקטן ביותר - אני רואה את עצמי כשונה, אולי אני לא שונה באופן בולט, אבל באופן מסוים אני כן שונה. וזה מה שגרם לי להתחבר לסרט הזה כל כך בפעם השנייה ולמרר בבכי. אז יש לי המלצה קטנה, מי שעדיין לא ראה את הסרט - מוזמן לעשות זאת. ~עדי~ ומי שראה את הסרט לפני הרבה זמן - תשיגו אותו שוב ופשוט תראו אותו, הפער בין ראיית הסרט בפעם הראשונה לשנייה די משמעותי בעיניי בשביל להתחבר לסרט הזה.
 

Oyster Girl

New member
זה הסרט האהוב עליי בעולם כולו ../images/Emo54.gif

הוא מציג בבהירות את היופי שמדגיש את הכיעור, את התמימות שבעצם רק מבליטה את הזדוניות והעורמה של בני האדם. זה הסרט שיכול להגיד עליי הכי הרבה ואני יכולה להגיד הכי הרבה עליו ויש לו המון משמעות מבחינתי. קיבלתי אותו מתנה לבת מצווה מהאחים שלי ואני משתדלת ובדרך כלל מקפידה לראות אותו כל חודש [ואם לא יוצא אז לפחות לשמוע את הפסקול המאמם...]. טלי... אני שמחה שהבנת שהכי חשוב זה להשאר אתה ולא להשתנות בשביל החברה
אני קצת גאה בך על ששיתפת ועל שאת כזאת
 

tali44

New member
חח ../images/Emo9.gif, ../images/Emo23.gif

[אפרופו הפסקול... בעבר ראיתי אותו בצליל רק ב- 50 ש"ח ולא ששתי לקנות אותו, אפילו התיעצתי בפורום אם לקנות. הרגשתי סוג של צביעות לקנות פסקול לסרט רק בגלל שג'וני משחק בו, ותכלס לא כזה התחברתי לסרט ולפסקול... אבל תהיו בטוחים שבמודם או במאוחר אני אקנה אותו.
]
 

theEscapist

New member
בשתי מילים: יצירת מופת.

ראיתי את הסרט פעמיים. את שתיהן סיימתי בוכה, ומדוכאת למשך 5 השעות שאחר כך. הוא כל כך עצוב, אבל כל כך יפה, שהייתי אומרת שהוא נורא לצפייה אם לא הייתי מרגישה שזה הופך אותי לאדם נורא. אני לגמרי מזדהה עם כל מה שכתבת כאן. גם עם הקטע של "בנות", שאני מאוד מבינה אותך, וגם באופן כללי. למרות שאני דווקא הרגשתי שונה למשך רוב חיי. ועם הזמן מצאתי כל פעם מקום שבו הרגשתי קצת יותר שייכת, והיום אני בבית-ספר ופנימיה נפלאים, שהם המקום הראשון אי פעם שהרגשתי באמת שייכת לקבוצה של אנשים, ועדיין- גם כאן אני הרבה פעמים מרגישה שונה. ובלי (או בעצם עם) קשר-
וירטואלי עצום, מלא בהזדהות. נ.ב. גם אני ממליצה מאוד מאוד מאוד מאוד בחום.
 

adi dion

New member
../images/Emo9.gif

אני אראה אותו מתישהו! מבטיחה!!
אהבתי את מה שכתבת... וזה כל כך נכון.. אף פעם לא הייתי מאלה ש"הולכים עם הזרם", בשום דבר. תמיד הלכתי לפי מה שלי נוח ולא לפי מה שלכולם נוח ולא הזיז לי מה חושבים. האמת, יכול להיות שזה בדיוק מה שהרחיק (ואולי ממשיך להרחיק?) ממני אנשים עם הזמן אבל בסדר, לא צריך... וכן גם אני מגדירה את עצמי כשונה חחח אבל אנחנו שולטים נכון?
 

y a m i girl

New member
סרט מדהיםמדהיםמדהיםמדהים!!!../images/Emo181.gif../images/Emo82.gif

אחד הסרטים היותר מדהימים ומדכאים אוור. אין לי מה עוד להוסיף לכל מה שכתבתם לפני, פשוט סרט גאוני.
 
זכרון ילדות ../images/Emo109.gif

ראיתי את הסרט לראשונה בגיל 7 (שזה עוד הייה בקלטות..חח)וזה אחד הזיכרונות ילדות הכי קסומים שלי. אחרי כמה שנים שראיתי את הסרט שוב , והוצאתי אותו מתוך כל הערמות הישנות המאובקות שיהיו לי בבית....... גיליתי כמה הסרט השפיע עליי בילדות! זה כמו שאתה קטן אז כולם נראים לך נורא גבוהים, ואז כשאתה מתבגר אתה מגלה שכולם באותו הגובה שלך והם לא באמת כאלה גבוהים כמו שהם נראו לך שהיית בן 7...............אז ככה זה הייה. זה מין זיכרון ילדות קסום כזה שגורם לי להתאהב בסרט כל פעם מחדש ולהיזכר כמה שאהבתי אותו בתור ילדה. וגם להבין אותו מנקודת מבט אחרת כשאני צופה בו היום.
 

S H I F T Y

New member
סרט מדהים. ולמעשה,

הסרט האהוב עלי ביותר בכלל, ומסרטיו של ברטון בפרט.
אני זוכרת שראיתי אותו בערך בגיל 14 כשהייתי קצת חולה. ואם אח שלי שלי לא היה יושב במרחק 2 מטר ממני עם הלפטופ שלו כבר הייתי פוצת בדמעות בסוף הסרט. הוא פשוט... נורא נגע בי. התמימות הזו של אדוארד, ולעומתו הכיעור של החברה. הוא בסה"כ היה יצור כ"כ טוב לב ורוצה לעזור, אבל האנשים התעקשו להראות אותו כאחר, רק מפני שהיה שונה! לא יכלו לקבל אותו כמו שהוא. וזה כאב לי כשראיתי את זה. ושבסופו של דבר וינונה ריידר המשיכה בחייה, התחתנה, ילדה ילדים, נכדים... והוא לעומת זאת המשיך לאהוב אותה וחי כל השנים האלה בבידוד... בעוד כולם חשבו שהוא מת הוא המשיך לחיות רק הוא והפסלים שלו. בלי שום מגע אנושי או חברתי. רק כי הוא היה שונה. מי שלא ראה אני ממליצה לו בחום. סרט נהדר, ועצוב. מאוד עצוב
 
למעלה