המפגש אתמול

[פ א ר 3]

המפגש אתמול

היה מאוד טוב עבורי, יצאתי ממנו מחוזקת ויש לי צורך לשתף: למעשה כל מפגש מקרב אותי עוד קצת להבנה עמוקה יותר של המודל. מהפעם הראשונה ששמעתי על תקשורת מקרבת, הרגשתי שזה מאוד נכון, ושאני מאוד מתחברת לזה. וזה מה שהביא אותי לסדנה (סדנה ראשונה מסוג זה עבורי בכלל). ויש פעמים שקשה לי להביא את עצמי למפגש (בגלל עייפות, עצלות, גשם וכו'), אבל עד כה לא החמצתי אף מפגש, ותמיד אני חוזרת בתחושה חזקה של כמה טוב שלא ויתרתי לעצמי. אני מקווה שבשלב כלשהו אני אצליח להפנים את המודל ממש בחיים שלי, אני מאוד מאוד רוצה (עבורי ועבור משפחתי שמאוד יקרה לי). אחרי המפגש אתמול, מיהרתי לבעלי ושיתפתי אותו בדברים שהתחדדו לי עוד קצת. אני חושבת שלחזור על הדברים עוזר להחדיר אותם פנימה, "לעכל" אותם. אז אני עושה זאת שוב, להלן: - הצורך המשותף לכולנו: שיראו אותנו, שישמעו אותנו, שיסמכו עלינו, שיקבלו אותנו, שיאהבו אותנו. זה הרי כל כך נכון וכל כך חזק. וגם כשאנחנו מאוד אוהבים, יש כל כך הרבה מצבים שאנחנו לא ממלאים את הצורך הזה עבור הצד השני. אני לוקחת את זה לכיוון של ילדים: אני יכולה לשחזר כל כך הרבה מצבים שבהם לא מלאתי אצלם את הצורך הזה. בגלל הרבה סיבות, אבל בעיקר כי נקודת המוצא שלי לא היתה להתחבר לצורך הבסיסי הזה, אלא התייחסות לשכבות שמעל, למעשים, לאילוצים וכו'. - הכעס שאנחנו מפנים כלפי עצמנו: כל כך בקלות אנחנו מייסרים את עצמנו על פעולות שעשינו ועל אלה שלא עשינו. ההתחברות לאותו צורך שכן מלאנו, ולצורך שלא מלאנו. הזיהוי של הצרכים שלנו, ההשתהות על כל צורך, השיח הפנימי שממנו, אני חושבת, שנהיה יותר בהירים לעצמנו. נבהיר לעצמנו כל צורך שלנו, ואיך אנחנו רוצים בעתיד למלא אותו. הבנתי נכון, ארנינה/יעל? - זיהוי הצרכים שלנו ושל אחרים, זו משימה לא פשוטה. אם אני לוקחת זאת שוב, לניסיון שלי עם ילדי: התסכול שחשתי כשהבעתי אמפתיה ולא הרגשתי שהילד נרגע על ידי זה. עכשיו אני מבינה שלא תמיד באמת זיהיתי את הצורך החזק אצלו, כלומר שהבעתי אמפתיה לצורך אחר שלו. מה שבכל זאת מרגיע אותי, או "הנחמה" שלי היא שגם אם לא זיהיתי את הצורך, הרי שבעצם הבעת האמפתיה אני פועלת יותר טוב עבורו, כי אני מתייחסת אליו, שזה צורך בסיסי שתמיד קיים. אני רוצה לקוות שעם הזמן, ע"י התנסות בהבעת אמפתיה אני אזהה טוב יותר את הצרכים, אך ההכרה שבכל זאת אני עושה "טוב" בעצם היחס האמפתי מפחיתה משמעותית את התסכול שלי. אני מרגישה יותר טוב, ואולי זהו האור שבקצה המנהרה... יום טוב, לילי

 

[ארנינה]

אמפתיה, אמפתיה...

מאד אהבתי והערכתי את מה שאת כותבת, לילי, בעיקר משום שהדברים נאמרים דווקא על רקע של לבטים ותסכול שלך, שמלווים אותך - כדברייך - חלק ניכר מן הזמן. אני מרגישה ממש סיפוק עמוק והנאה כשאנשים חווים על בשרם, ובלבם, ובתודעתם, את השינוי הפנימי - והחיצוני - שנולד בתוכנו בעקבות ההבנה העמוקה והמעמיקה של המודל. כי אני מכירה את התהליך והשפעותיו העצומות על חיי, ונרגשת כשאני מצליחה להעניק אותו לעוד ועוד אנשים ולהיות שותפה להתרחבות מעגל ה"מושפעים"... אז אני שמחה לשוב ולהדגיש ולהרחיב כמה נקודות מרכזיות לגבי המודל - בעיקר מתוך מה שנגענו בו אמש - שמבחינתי מחזיקות חלק נכבד מן "האור" הזה שבקצה המנהרה: 1. החשיבות והיופי שבעצם הזיהוי וההבנה, שלכולנו, כיצורים חברתיים, יש אותם צרכים חברתיים בסיסיים - שאת מזכירה בדברייך: שייראו אותנו, שישמעו אותנו, שיסמכו עלינו, שיקבלו אותנו, שיאהבו אותנו. ואולי אוסיף עוד כמה ניואנסים קרובים - הצורך לדעת שיש לנו מקום בלבם של אנשים אחרים (כלומר, שהצרכים שלנו חשובים להם), שיש חשיבות ומשמעות לקיומנו (כלומר, שמה שאנחנו עושים יקר ומשמעותי להם). ואם יש למישהו/י עוד רעיונות לתרום כאן, לגבי צרכים עמוקים שלנו - אשמח ביותר. 2. עוצמת השינוי שההבנה הזאת (שלכולנו יש אותם צרכים) יכולה לחולל: היא יכולה לפתוח ערוץ חדש לגמרי בתקשורת וביחסים בינינו. זה קורה כשאני מבינה, שהמון התנהגויות, שלפעמים נראות לי לחלוטין נטולות היגיון או סיבה - נובעות מתוך אחד או יותר מן הצרכים הבסיסיים הללו. למשל, כשילד רב עם אחיו או אחותו - כאילו "סתם" או "דווקא" - מאד יכול להיות, שהצורך המניע אותו הוא לדעת שיש לו מקום, שהוא רצוי ואהוב - בעיקר אם החוויה שלו היא, שאמא או אבא נתנו יותר תשומת-לב לאח או לאחות - באותו רגע או לאורך זמן. אולי הוא פשוט רוצה לוודא שרואים אותו. ששומעים. לפעמים בטעות נחשוב ש"הוא צריך צומי" (= תשומת-לב), אבל נאמר זאת בהתכוונות שיפוטית לגביו ("מפונק מדי, רגישה מדי, עושה דווקא..."), ואז - נגיב בהתעצבנות, ננסה להשתיק ולחנך אותו, ושנינו נצא מתוסכלים. ואולי נפספס - שוב - רגע של קירבה, חיבור, הבנה - שיכול היה להתקיים שם אילו הקשבנו באמפתיה לצורך הזה שלו - במקום לשפוט את ההתנהגות. הערונת חשובה: הדוגמא כאן היא אמנם על ילדים - אבל מדובר בצרכים בסיסיים... כלומר, גם לילדים היותר גדולים שבינינו (כלומר - בני ובנות הזוג שלנו, חברים לעבודה, הורינו, וכמובן - אנחנו עצמנו...) יש אותם צרכים בדיוק... וכפי שאת אומרת, לילי, פתאום אפשר לראות, כמה פעמים לא מילאנו את הצרכים האלו ליקרים לנו. (ולעצמנו...). והערה עוד יותר חשובה: נורא נורא חשוב לי להזכיר - ההבנות והתובנות החדשות, שנולדות תוך כדי תהליך הלמידה של המודל, מגלות לנו מקומות בתוכנו שפעמים רבות היו נסתרים ולא-מודעים. החשש מבחינתי במצב הזה הוא, שעם הגילוי הזה, וההבנה שלא פעם בחיינו לא התנהגנו כפי שהיינו רוצים, ואולי עוררנו תחושות של עוגמת-נפש או אפילו כאב בצד השני - אנחנו עלולים ליפול למלכודת ההאשמה העצמית הרגילה שלנו. אז כיוון שאחת המטרות העמוקות של כל הלמידה הזאת היא יציאה ממעגל הכעס-אשמה-עלבון-כעס-אשמה..., אני רוצה להציע, שוב, את הגישה המקרבת. שדווקא ברגעים שקשה לנו עם עצמנו, נזכור את האפשרות שגם לעצמנו אפשר להפנות אמפתיה. שגם אנחנו פועלים ופעלנו תמיד בשם צרכים. בואו לא נשכח, שכל חיינו עשינו כמיטב יכולתנו. וגם אם "טעינו" - פעלנו מתוך מה שאני מכנה "עיוורון תמים". פעלנו בניסיון למלא צרכים, וזאת הדרך שידענו עד עכשיו כדי למלא באמצעותה את צרכינו. מה שקורה עם הלמידה הוא - שאנחנו מתחילים להתעורר אל מודעות אחרת ואל אפשרויות חדשות לענות על אותם צרכים - ואפילו צרכים נוספים - ואפילו תוך התחשבות גדלה והולכת בצורכיהם של הסובבים אותנו (וגם שלנו...). בהזדמנות אחרת ארחיב יותר על נושא האשמה, והכעס וחבריהם הטובים... 3. הקירבה וההקלה שההתחברות האמפתית עשויה לחולל. ואני מצטטת ממך: "הזיהוי של הצרכים שלנו, ההשתהות על כל צורך, השיח הפנימי שממנו, אני חושבת, נהיה יותר בהירים לעצמנו. נבהיר לעצמנו כל צורך שלנו, ואיך אנחנו רוצים בעתיד למלא אותו...". ובהמשך: "...מה שבכל זאת מרגיע אותי, או "הנחמה" שלי היא שגם אם לא זיהיתי את הצורך, הרי שבעצם הבעת האמפתיה אני פועלת יותר טוב עבורו, כי אני מתייחסת אליו, שזה צורך בסיסי שתמיד קיים." את פשוט אומרת את זה כל כך ברור וחזק, שאני לא מריגשה צורך להוסיף כאן כמעט דבר. אלא - לחזור ולחזק את התחושה החזקה הזאת, שנבטה בך, של העוצמה המקרבת של עצם האקט האמפתי, של עצם ההתכוונות להבין את עצמי, ואת השני, אפילו אם הניחוש לא מדייק. כי - וכאן הקישור לצרכים הבסיסיים: התגובה האמפתית (במקום התגובה הנוזפת-מתעצבנת-מחנכת), היא כשלעצמה נותנת מענה לאותם צרכים בסיסיים שמנינו למעלה. כי זה שמישהו (אמא שלי, במקרה של בנך), ועוד מישהו שמולו אני מרגיש/ה תסכול עמוק, פונה אליי מתוך ניסיון אמיתי להתחבר אלי, להבין אותי, לשמוע אותי, לראות אותי.... - זה עצמו מחולל כל כך הרבה פעמים את הפלא הזה בשני הצדדים, גם אם צרכים אחרים לא מתמלאים באותו רגע. כי הצד ה"מקבל אמפתיה" - מרגיש את הרווחה העמוקה הזאת, שנוצרת כשצרכים מתמלאים, ובעיקר צרכים מאותה משפחת צרכים בסיסיים שמנינו. הצד ה"נותן" - חווה פתאום ההתחברות מסוג אחר לצד השני (שעד עכשיו ראינו אותו דרך המשקפיים הכעוסים-נעלבים שלנו, כי פירשנו את התנהגותו בצורה מסוימת, ולא ראינו משהו אחר). האמפתיה שאני "נותנת" (באמצעות ניחוש הצרכים - וגם הרגשות - של הצד השני) המון פעמים פותחת לי את הלב, כי אני נזכרת שגם בצד השני יש בן-אדם (כמוני...). וכמובן שיש עוד המון מה להגיד על כל זה, אבל - עד כאן להיום, מצידי. ואחתום בהתייחסות לסוגיה הכאובה של התהליך המכונה למידה. ועוד למידה שיש בה שינוי (עמוק) של הרגלים. אני מתייחסת לנושא הזה - כי קל מאד לשכוח להיות אמפתיים כשאנחנו נמצאים בתוך זה, ובעיקר כשאנחנו רגילים לשפוט את עצמנו בלי רחמים, ונוסף על כך - לצפות לתוצאות מיידיות. אז החדשות הרעות הן - שאני לא חושבת שזה אפשרי... (שינוי מיידי). למה? כי אנחנו חיים בעולם שזז מהר, וכולנו כבר בתוך הַתנָיוֹת של שנים. כשאני מזכירה את שני הדברים האלו לעצמי - אני מצליחה להרגיע את הקולות השיפוטיים שבי ("למה לוקח לך כל כך הרבה... מתי כבר תלמדי..." - אתם מוזמנים להוסיף כיד היצירתיות הטובה עליכם..) ולהיות יותר בחמלה לעצמי. אז אני ממש מזמינה אותך ואותנו לזכור, שרוב הלמידה במצבים כאלו היא בדיעבד. כשאנחנו נקלעים/ות למצבים מוכרים, בעיקר מצבים טעונים או קונפליקטואליים - כמעט מובן מאליו שנחזור להרגלים ישנים. מה שמשתנה הוא, שבמהלך הלמידה - כפי שאנחנו עושות בקורס - אפשר לתרגל את המצבים האלו ולבחון אותם - באמפתיה, לא באשמה... - כדי להתכונן למצבים דומים שמן הסתם יגיעו... ולאט לאט, כמו שלומדים שפה זרה - האימון בלימוד הדקדוק מתחיל לחלחל ליום-יום ולהיות לנו יותר ויותר זמין. והחדשות הטובות הן - כפי שאתן יכולות לקרוא בדברים שנכתבים כאן על-ידי אנשים ונשים אחרות שעוברות את הלמידה הזאת - גם אם זה לא "מושלם" (כאילו שיש דבר כזה...) - המון פעמים זה עושה את פעולת הקסם שלו. התקשורת מתחילה להשתנות ברגע שאני אומרת אפילו משהו אחד קטן - שונה מהרגיל. והיחסים, באורח פלא, מקבלים צבע חדש. זאת בשבילי המנהרה. וגיליתי שהאור לא נמצא רק בקציה... מה אומרות?

 

[מרשמלו המקורי]

דברים מרגשים

קראתי בהתרגשות את ההדברים שנכתבו על ידי לילי. אני מרגישה בעיקר שהאימון שלי מתחיל בהתייחסות לעצמי בזיהוי הצרכים שלי ולאו דווקא בנסיון להבין את הצרכים של האחר. כל פעם מחדש אני מגלה כמה זה קשה כי בפגישה האחרונה המפגש עם צרכים מנוגדים עורר הרבה קושי והרבה כאב. זה לא פשוט לגלות שבעצם אני רוצה שיראו אותי שישמעו אותי ובעיקר שיאהבו אותי כשבמציאות זה לא תמיד קורה והצורך לא מתמלא ואז אני ממש עצובה. ההבנה הראשונית הזאת נראית כה פשוטה כה בסיסית אך כה קשה בבטן וברגש יחד עם זאת אני מרגישה הקלה בזכות היכולת להגיע למהות האמתית ולתוך עצמי, מבלי להתחמק להצטדק להסביר וכל המילים האחרות שגורמות לי להרבה סבל.לכן אני מודה לארנינה ויעל וגם לקבוצה הנפלאה שלה אני שייכת. אני מוצאת שהפתיחות הקיימת בקבוצה מסייעת ללמידה ומחדדת את היופי ואת הקושי שבצמיחה. נאוה

 

[יעל ארבל]

וגם אני מתרגשת

לקרוא את הדברים שלך נאוה. הם נופלים לי בדיוק למקומות המתאימים בתוכי. גם אני כמוך יצאתי עם סוג של כאב מהמפגש הזה, בדיוק על הגעגוע שארנינה דיברה עליו. הגעגוע ואולי גם הבדידות שאני יכולה לזהות אותם כנובעים מתוך צורך מאוד עמוק שלי, וכל-כך פשוט, וכל-כך ראשוני ממש כמו של ילד - שיראו אותי, שישמעו אותי, שיקשיבו לי, שיאהבו אותי. את לקחת את זה בעיקר לאהבה, אני בעיקר להקשבה. ובעצם זיהיתי בעצמי דפוס כזה שקורה לי המון (לא פעם ראשונה שזיהיתי אותו, אבל הוא התעורר שוב בעקבות המפגש), שאני לא אומרת לפעמים דברים , בגלל איזשהו סוג של חשש שלא יקשיבו להם. כי מראש אני חוששת שהצורך שלי בהקשבה לא יתמלא. ולכן אני לפעמים מקצרת דברים, לפעמים שותקת, לפעמים אומרת משהו מהיר כזה. וזה דפוס שהוא מאוד עתיק, ולעבוד עליו זה כל-כך קשה. למרות שעכשיו בחיים שלי יש לי המון הקשבה, אפילו אני מזהה צמא מאנשים אחרים להיות בקרבתי ולשמוע את מה שיש לי להגיד. ובכל זאת, זה לא מפחית ממה שאצלי - שמצריך מבחינתי עוד ועוד עבודה פנימית.