תודה לך דן על ההזדמנות...
הרהורים ליווּני כשמצאתי במי מדובר.
א. היו ימים.... היו ימים בהם בנגקוק נמצאה בקצה העולם, איפהשהו,
אי-שם בממלכת מלך סיאם מ"המלך ואני". והיום, כל מתבגר כמעט,
מיד אם סיימו את שירותו הצבאי נוסע לשם ואף למקומות אקזוטיים
רחוקים יותר (והשאלה היא אם תאילנד נחשבת עדיין אקזוטית או
שהתמערבה).
ב. כמה שמחנו בשעתו להיכלל באסיה, בהתאחדות הספורט האסייתית.
אז, קשה היה לגבור על שיאי האירופאים. קל היה יותר היה לנצח את
האסייתים.
והיום?
הסינים מככבים, היפנים גם הם אינם טומנים ידם בצלחת. ואנחנו?
אצלנו חלה נסיגה תהומית. נשים באתלטיקה? באיזו תרועה רמה
מבטיחים לנו שיא פה (באולימפידה), שיא שם (באליפות עולם)
ובשעת מבחן?
זו נפצעה, זו נמצאה עם שרידי סם (או שאולי סירבה בכלל להיבדק
לאחר שהשיגה שיא שהיה מאפשר לה להשתתף באולימפידה).
כן, הזמנים השתנו. ועוד איך השתנו. ואם תשאלו לדעתי (ואתם לא
שואלים), לאו דווקא לרעה.
