המקום אליו הולכים הטייסים ../images/Emo82.gif
בזמנו אמרו לי שיש אי בהירות בסיפור,שהוא לא לחלוטין מובן. אשמח לתגובתכם כדי להניח את האצבע על מקום הבעיה. (וכמובן אשמח לכל סוג אחר של תגובה ) נ.ב קצרצר, ומכוון להיות כזה. --------------------------------------------------------------------- המקום אליו הולכים הטייסים אוושת כנפיים, הענף רעד ושקע תחת המשקל הנוסף. היא לא הסתובבה לברך את האורח, לא הסיטה את עיניה מבית הכפר הקטן. הבית עמד שקט ורדום, עטוף מטפס ירוק ומוקף שיחי ורדים פורחים. "בחרנו אותו ביחד", אמרה, "חיפשנו דירת סטודיו, אבל עברנו על-ידו בדרך לעיר ולא היינו מסוגלים יותר לחשוב על שום מקום אחר". הענף התנודד מעט, כאשר האורח דידה לכיוונה. מזווית עיניה יכלה לראות שהוא מביט לעבר ביתה. בית שלא יהיה שוב שלה. "הוא עוד לא יודע?" קולו היה גרוני וצרוד, והיא תהתה אם גם קולה נשמע דומה באוזניו. "לא, עדיין מחפשים את שרידי המטוס. הם לא יודיעו לו דבר עד שיהיו בטוחים. הוא אפילו לא חושד, לא סיפרתי לו שהמשימה היא מבצעית, לא רציתי שידאג". הדשא מאחורי הבית נע כגלים ברוח, ומול עיניה עלה הזיכרון של גופו וגופה, מפותלים בחיבוק על המרבד הרך. "האם אוכל לבוא לבקר אותו לפעמים?" הדמות על ידה רק השמיעה צליל לא מוגדר ומשכה בכנפיה. "כולנו מבקרים בהתחלה, אך עם הזמן אנחנו לומדים שעדיף להניח לעבר". היה היגיון בדבריו, אבל רק יום הפריד בין חייה הישנים לבין עכשיו. מוחה וליבה עדיין סירבו להקשיב להיגיון שכזה. "נפגשנו בצבא", נזכרה. "הוא היה הרופא אשר אישר את כשירותי לקורס, ואז מסמיק כולו, הזמין אותי לארוחה, לחגוג". "אז אולי זה רק לטובה שהוא עוד לא יודע, וגם לך יהיה יותר קל לראות אותו כאשר קצת תתרגלי למצב". הוא קיפץ מרגל לרגל, פורס את כנפיו. "בואי", אמר. "אני בטוח ששאר החברה ישמחו לפגוש אותך, כמעט ואין נשים במקצוע, ועוד פחות המגיעות אלינו". מבטה שב פעם אחרונה מטה, והיא נזכרה כמה שמח כאשר קיבלה את כנפי הטיס שלה. חיוך עצוב של אירוניה נגע בשפתיה, ומתאספת כולה היא זינקה לאוויר. כנפיה הכו בחוזקה, הרוח שרקה בין נוצותיה. ולמטה, צופה מחלון הבית, בעלה חש תוגה מוזרה, עיניו עוקבות אחרי שני נצים, נוסקים אל השמיים.
בזמנו אמרו לי שיש אי בהירות בסיפור,שהוא לא לחלוטין מובן. אשמח לתגובתכם כדי להניח את האצבע על מקום הבעיה. (וכמובן אשמח לכל סוג אחר של תגובה ) נ.ב קצרצר, ומכוון להיות כזה. --------------------------------------------------------------------- המקום אליו הולכים הטייסים אוושת כנפיים, הענף רעד ושקע תחת המשקל הנוסף. היא לא הסתובבה לברך את האורח, לא הסיטה את עיניה מבית הכפר הקטן. הבית עמד שקט ורדום, עטוף מטפס ירוק ומוקף שיחי ורדים פורחים. "בחרנו אותו ביחד", אמרה, "חיפשנו דירת סטודיו, אבל עברנו על-ידו בדרך לעיר ולא היינו מסוגלים יותר לחשוב על שום מקום אחר". הענף התנודד מעט, כאשר האורח דידה לכיוונה. מזווית עיניה יכלה לראות שהוא מביט לעבר ביתה. בית שלא יהיה שוב שלה. "הוא עוד לא יודע?" קולו היה גרוני וצרוד, והיא תהתה אם גם קולה נשמע דומה באוזניו. "לא, עדיין מחפשים את שרידי המטוס. הם לא יודיעו לו דבר עד שיהיו בטוחים. הוא אפילו לא חושד, לא סיפרתי לו שהמשימה היא מבצעית, לא רציתי שידאג". הדשא מאחורי הבית נע כגלים ברוח, ומול עיניה עלה הזיכרון של גופו וגופה, מפותלים בחיבוק על המרבד הרך. "האם אוכל לבוא לבקר אותו לפעמים?" הדמות על ידה רק השמיעה צליל לא מוגדר ומשכה בכנפיה. "כולנו מבקרים בהתחלה, אך עם הזמן אנחנו לומדים שעדיף להניח לעבר". היה היגיון בדבריו, אבל רק יום הפריד בין חייה הישנים לבין עכשיו. מוחה וליבה עדיין סירבו להקשיב להיגיון שכזה. "נפגשנו בצבא", נזכרה. "הוא היה הרופא אשר אישר את כשירותי לקורס, ואז מסמיק כולו, הזמין אותי לארוחה, לחגוג". "אז אולי זה רק לטובה שהוא עוד לא יודע, וגם לך יהיה יותר קל לראות אותו כאשר קצת תתרגלי למצב". הוא קיפץ מרגל לרגל, פורס את כנפיו. "בואי", אמר. "אני בטוח ששאר החברה ישמחו לפגוש אותך, כמעט ואין נשים במקצוע, ועוד פחות המגיעות אלינו". מבטה שב פעם אחרונה מטה, והיא נזכרה כמה שמח כאשר קיבלה את כנפי הטיס שלה. חיוך עצוב של אירוניה נגע בשפתיה, ומתאספת כולה היא זינקה לאוויר. כנפיה הכו בחוזקה, הרוח שרקה בין נוצותיה. ולמטה, צופה מחלון הבית, בעלה חש תוגה מוזרה, עיניו עוקבות אחרי שני נצים, נוסקים אל השמיים.
