המקום ההוא עם האבנים הגדולות...

נקיטה...

New member
המקום ההוא עם האבנים הגדולות...

כן המקום ההוא שנקרא בית העלמין, בית הקברות ``הבית של המתים``, שם שוכבים להם לעד ... הורי. עלתה כאן שאלה... האם לקחת ילדים לבית העלמין, האם יש גיל מתאים...? האם יש מוכנות נפשית? אני אבדתי את אימי לפני שנתיים וקצת, שבועיים אחרי שילדתי את ביתי הקטנה זהובת התלתלים. בני... הנסיך... הבכור שלי, שהיה כל עולמה של אימי היה בן שנתיים וקצת. ישבתי שבעה... עדיין מתאוששת מהלידה, בשבילו ה``שבעה`` היתה חגיגה ענקית. כל הדודים והדודות במקום אחד ... מרעיפים עליו אהבה ענקית... ואז באה ההתמודדות עם השאלה... ``אמא, איפה סבתא...?``. נגמר החודש , שמו את המצבה.. והלכנו לשם. כן, לקחתי אותו. לבית החדש של סבתא. הוא שאל... אני עניתי. הוא התיישב על המצבה, וסיפר לה לסבתא איך היה בגן. אני הבטתי בו, וידעתי שזו הדרך הנכונה. אין מוכנות נפשית, אין גיל. צריך לקחת אותם, וצריך לענות על שאלות, גם אם הן קשות. כן ... צריך. אין לזה גיל. כי יודעים... גם אני לא היתי מוכנה... היתי בת 29, והיתי שבורה לחלוטין צרחתי מבפנים, עוד לא, אני לא מוכנה... זה לא הגיל... אם יש צורך ... צריך לקחת, כי לצערי המוות הוא חלק מהחיים שלנו. אנחנו מנקים יחד את הקבר, ממלמלים לסבתא כל אחד את הסוד שלו, מדליקים נר ו... זהוא. סתם סיפרתי... נקיטה. יודעים... עכשיו זו לא נקיטה... אלא אני... ענת.
 
את יודעת שבהלכה היהודית..

קוראים לבית הקברות ``בית החיים``.. ואני מאמינה בזה בכל מאודי. אנשים לא נגמרים ככה סתם פתאום,זה לא יכול להיות אם זה היה ככה אז מה הטעם בכל הקיום שלנו על פני האדמה?? אני מאמינה שהם מתחילים שוב לחיות .. בעולם אחר לגמרי משהו שאנחנו לא מבינים. עוברים מעולם הזה לעולם אחר.. ויופי שלקחת את הילד, זה מאוד חשוב.. תקראי מה כתבתי לך בהודעה הקודמת שלך.. רקדנית (שיודעת הכל אבל לא מסוגלת להתמודד עם האובדן האישי שלה)
 

נקיטה...

New member
רקדנית...

בגלל ההודעה הקודמת שלך... שקראתי, כתבתי פה, את מה שכתבתי. יודעת... אחרי שאיבדתי את אבא שלי, האמנתי בתאוריית ``בית החיים``... אחרי שאיבדתי את אמא שלי... כבר לא מאמינה בכלום. אבל אולי... אולי הם מתחילים חיים אחרים... אולי... מה `כפת לי להאמין... נקיטה (מחייכת... כי הם קראו לי ... ``נתי``... והם התכוונו לענת... ופה אני נקיטה... מה `כפת לי...)
 

lmerav

New member
אני עדיין . . .

אני מקשיבה לכם ואני נהנית לקרוא את ההתלבטויות הנכונות או לא שלכם כלפי ילדיכם, אני בטוחה שבבוא הזמן זה יעזור לי להתמודד עם מצבים שכאלה. אני בינתיים רק צופה מהצד וחושבת שלעזור לילד להתמודד זו דרך נכונה וזה רק מראה עד כמה אתן האמהות נורא חזקותתתתתתתת מירב { שצופה מהצד }
 

דספרדו

New member
תראי

מודה שגם אני כאשר הילד נולד.. לקחתי אותו לבית העלמין שיראה איפה סבא! והוא אומר שלום סבא וגם לשכנים..{בטח מנומס} והיום הוא מקבל את בית העלמין בטבעיות ושומעים צחוק ובכי כאשר אנחנו מגיעים וזהו.. וגם היום כשאנו שם הוא מספר לו על הגן ועל אימא ואבא שלו ואפילו רוצה הפתעה.. {שאני אחר כך מביא לו מ``סבא``}
 

אמיר.

New member
אכן אי אפשר לחתוך

אצלנו לא עולים לקברים הייתי בבית הקברות רק בזמן ההלויה. אצל רעיתי עולים לקבר כל שנה אני לא מצטרף מתחמק. אישית - לא הייתי לקוח ילד לבית קברות. משום מה, למרות שלפני שנה נפטרה אצלנו סבתא, הענין עבר אצל הילדים בטבעיות. יש תמונה שלה מהחתונה בסלון. הילדים יודעים `זו סבתא והיא נפטרה` מה זה נפטרה ? היא לא חיה, היא בשמים. לדעתי - זה מספק. והערה בענין החיים. מה זאת אומרת חיים שאחר המוות ? המתים חיים בזכרוננו. יש שחיים יותר ויש פחות. לא כולם זוכים שהמון יזכרו אותם - אינשטין ניוטון וכו` מעטים עוד יותר זוכים שדבריהם ישוננו בכל פה כמו רש``י.... לכן... בהקשר המשפחתי הטוב ביותר הן תמונות מכתבים שנשארו מהדורות שעברו (אצלנו בבית הספר יש תמיד פרויקט שורשים. בעיני - זה ממש חשוב וגם מענין)
 
למעלה