המקום ממנו אני מרגיש
אני נעמד לשניה במקום.מסתכל על השמש שמתחילה לשקוע.על השבת שעוד דקה תיהיה פה ועל הים מסביבי.אני מרים את הראש ומחפש את הצבע הסגול של השקיעה.הצבע האקסלוסיבי שאי אפשר ליצור אותו בשום דרך.הצבע שהיא הכי אוהבת.הצבע שאמרתי לה שהיא הכי אוהבת מבלי שתצטרך לומר לי...כרגיל. אני מבחין בה מטר וחצי ממני.בערך בת 5.עונה לשם מאיה...שזה ממש קרוב ל"מאי" וממש קרוב לי ללב. את המשקפת אמא קנתה לה בחנות של משקפות. היא מסכימה לתת לי למדוד ומסירה אותה...שתי העיניים הכי ירוקות שראיתי בחיים שלי נחשפות וחיוך לבן שפוגע ישר בפנים...מהמקום ממנו אני מרגיש. אני מושיט לה יד והיא נותנת לי כף קטנה ולוחצת.היא מחייכת ואני מחייך ועוצר את הזמן.שומר את הרגע הזה עם מאיה ועיניה היפות.עם אדוות הגלים שמרצדים למרגלות רגלי ועם הסגול של השמש שהיא הכי אוהבת.והשמש שוב שוקעת בטעם של געגוע ומאיה הקטנה שואלת אותי כמה השמש רחוקה מאיתנו.אני מניף כף יד פתוחה אל מול החמה ומורה לה לעשות כמוני.אני עוצם עין אחת והיא איתי עדיין...עוקבת.כעת רק אצבע אחת שלי,שלה,נוגעת במליוני מולקולות שיש ביננו לבין השמש אבל...השמש ניראית קרובה.למעשה היא כמעט כמעט נוגעת בשמש אבל רק כמעט כי.."אם תגעי בשמש ישרוף לך ביד"..ושתי עיניים ירוקות מחייכות אלי מלמטה. אני שואל מהיכן העיניים והיא טוענת שגם הן מחנות.חנות לעיניים ושיש לה כל מיני צבעים ואני שואל אם יש גם חנות לתקווה אבל היא...כבר אצה לה לזרועות אימה שעוטפת אותה במגבת כחולה. השמש לא עוצרת.היא שוקעת.אבל היא שוקעת רק כדי לזרוח שוב מחר! רסיסים. הכל בנוי מרסיסים קטנים מאוד. מגיחים כטיפות של טל ומיד מתמוססים,משאירים מאחוריהם ברק כמעט בלתי ניראה.ויש כאלה שעוברים לידם.ויש כאלה שרואים אותם.ויש כאלה שכותבים עליהם.... והדבר הזה שממנו אני כותב כעת, תופס אותי 6 או 7 פעמים ביממה. בלילה לפני השינה,במחשבתי האחרונה. כשאני נוהג ויש שיר ברדיו ששנינו אוהבים או שממש שרנו אותו יחד.כמישהי בשמלה לבנה עוברת מולי.כשמאי מחבקת.כשהירח מציץ.כשהשמש שוקעת.כשאני לוחץ על השפופרת של המשחת שיניים.זורק מטבע לקבצן.כותב שיר קצר ולא שולח כי כבר אין לי למי...או מתגעגע. עידן,שלעולם [!!!] לא ישכח....
אני נעמד לשניה במקום.מסתכל על השמש שמתחילה לשקוע.על השבת שעוד דקה תיהיה פה ועל הים מסביבי.אני מרים את הראש ומחפש את הצבע הסגול של השקיעה.הצבע האקסלוסיבי שאי אפשר ליצור אותו בשום דרך.הצבע שהיא הכי אוהבת.הצבע שאמרתי לה שהיא הכי אוהבת מבלי שתצטרך לומר לי...כרגיל. אני מבחין בה מטר וחצי ממני.בערך בת 5.עונה לשם מאיה...שזה ממש קרוב ל"מאי" וממש קרוב לי ללב. את המשקפת אמא קנתה לה בחנות של משקפות. היא מסכימה לתת לי למדוד ומסירה אותה...שתי העיניים הכי ירוקות שראיתי בחיים שלי נחשפות וחיוך לבן שפוגע ישר בפנים...מהמקום ממנו אני מרגיש. אני מושיט לה יד והיא נותנת לי כף קטנה ולוחצת.היא מחייכת ואני מחייך ועוצר את הזמן.שומר את הרגע הזה עם מאיה ועיניה היפות.עם אדוות הגלים שמרצדים למרגלות רגלי ועם הסגול של השמש שהיא הכי אוהבת.והשמש שוב שוקעת בטעם של געגוע ומאיה הקטנה שואלת אותי כמה השמש רחוקה מאיתנו.אני מניף כף יד פתוחה אל מול החמה ומורה לה לעשות כמוני.אני עוצם עין אחת והיא איתי עדיין...עוקבת.כעת רק אצבע אחת שלי,שלה,נוגעת במליוני מולקולות שיש ביננו לבין השמש אבל...השמש ניראית קרובה.למעשה היא כמעט כמעט נוגעת בשמש אבל רק כמעט כי.."אם תגעי בשמש ישרוף לך ביד"..ושתי עיניים ירוקות מחייכות אלי מלמטה. אני שואל מהיכן העיניים והיא טוענת שגם הן מחנות.חנות לעיניים ושיש לה כל מיני צבעים ואני שואל אם יש גם חנות לתקווה אבל היא...כבר אצה לה לזרועות אימה שעוטפת אותה במגבת כחולה. השמש לא עוצרת.היא שוקעת.אבל היא שוקעת רק כדי לזרוח שוב מחר! רסיסים. הכל בנוי מרסיסים קטנים מאוד. מגיחים כטיפות של טל ומיד מתמוססים,משאירים מאחוריהם ברק כמעט בלתי ניראה.ויש כאלה שעוברים לידם.ויש כאלה שרואים אותם.ויש כאלה שכותבים עליהם.... והדבר הזה שממנו אני כותב כעת, תופס אותי 6 או 7 פעמים ביממה. בלילה לפני השינה,במחשבתי האחרונה. כשאני נוהג ויש שיר ברדיו ששנינו אוהבים או שממש שרנו אותו יחד.כמישהי בשמלה לבנה עוברת מולי.כשמאי מחבקת.כשהירח מציץ.כשהשמש שוקעת.כשאני לוחץ על השפופרת של המשחת שיניים.זורק מטבע לקבצן.כותב שיר קצר ולא שולח כי כבר אין לי למי...או מתגעגע. עידן,שלעולם [!!!] לא ישכח....
