המקלחת

[one head light]

המקלחת

היא נכנסה למקלחת ונתנה לזרם לעבור במורד גופה הארוך והלבן. היא עצמה את עיניה מתמכרת לצליל המוכר והעדין של פכפוך המים, לשקט המחבק המוכר והנעים הזה של שטיפת כל תלאות היום מאחורי קירות זכוכית.
בעודה מנסה להיזכר בכל קורותיה אותו יום, מאמצת לשווא את נבכי מוחה העייף, גילתה שאינה זוכרת דבר עד לשעות הצהריים שלו.
מאומה כמו לא היה קיים, עד לשעה הזו, לדקה הזו בה הזמן עצר מלכת .
עצר מלכת בגללה.
שותפה המתין לה בחוץ. רוטן מעט על זמן העבודה היקר שעליו להשחית. אח"כ יאמר לה "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" על מה דיברתן?
הרי רק קפצה להיפרד לדקה לפני שהיא עוזבת. לומר שלום מנומס ולצאת.
חודשים שלא ראתה אותה, גם לא דיברו. וזה טבעי הרי, אין לה שום סיבה של ממש. זה גם לא ממש מקובל בתחום העבודה הזה.
ובכלל, היא הרי כל כך אצילה. כל כך ממלכתית. לא יכלה לדמיין אותה ולו לדקה חולקת את שעבר עליה במחשבותיה למראהה כל פעם מחדש.
היא התכווצה לרגע תחת המים השוטפים, חדורת רגשות אשמה.
ואז תמונת חדר המשרד שטוף השמש עלתה בראשה.
כל כך יפה היה משרדה, עם הקירות המעוגלים כחמוקיים והמגע הקטן הזה במראהו שכה הזכיר אותה.
ובאור השמש הזה במשרד רחב הידיים, אליו לא נכנסה ולא הוזמנה מעולם כל כך הרבה שנות עבודה, יכלה לראות לנגד עיניה אותה.
היא חשה בחום גופה העולה בה. מעלה אחר מעלה. היא הגבירה את זרם המים החמים עוד ועוד, כאילו כדי להתחרות בחום גופה הגובר, ללא הצלחה.
דמותה לא משה מנגד עיניה. השיער החלק בצבע הענבר הנופל על עיניה לסירוגין. ידה המסיטה אותו בתנועה קלה וחושפת עיניים ירוקות.
היא נאנחה מבלי משים. ידה ליטפה את שדיה ופטמותיה הזקורות.
לא. היא לא יכולה. זה נורא לחשוב עליה בצורה כזו.
היא נזכרה בחיבוקה. חיבוק של פרידה. לא היה בו שום זכר לרגשות שכאלו, לא שיכלה להצביע על כזה.
אבל זכר המילים הללו שנאמרו רק לשם הבעת הערכה ואהדה: "אני אוהבת אותך" גרמו לדופק להלום בחוזקה בין ירכיה.
זרם המים כאילו עשה דרכו מטה בעצמו. היא משכה אותו למעלה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לחשוב ככה. זה נורא. אך ידיה התעקשו לשוב וללטף ומוחה להקרין את פניה היפות. את מבטה, את חיוכה, את צליל דיבורה.
"זה בסדר" שפתיה שבדמיונה לחשו לה, משחררות באחת, "זה בסדר".
היא נתנה למים לעשות בה כרוחם, עד שהצמרמורת הנעימה פשטה באיבריה.