המשבר שלי ../images/Emo67.gif
המשבר שלי בשיאו וקשה לי איתו. אני צריך להסדיר דברים עם עצמי לכן אני כותב את זה ובהחלט זקוק לתמיכה ותגובות. הספור מתחיל בכיתה י´. זה השלב בו החלטתי לעזוב את בית הספר. עקב בעיות אשיות ודיסלקציה קשה, שלא הובחנה אז, לא מצאתי את עצמי ממשיך בלימודים. היהלי קשה לקבל את זה שלא למדתי לכן אחרי הצבא השלמתי למודי יא´ כיתות ואז בגרוית (ביחד שלוש שנים). בקץ האחרון סימתי את לימודי התואר (אחרי 4 שנים). מי שעושה חשבון פשוט שם לב שאני אחרי שבע שנים של לימודים וזה מהיום בו השתחררתי מהצבא. תקופה זו בכללי היתה טובה מאוד עבורי: עבדתי ופרנסתי את עצמי, גרתי בדירות שכורות (לעיטים עם חברה) וקיבלתי כלים אשיים איך לדאוג לעצמי. עד עכשיו הכול טוב ויפה (ואכן כך). מה עכשיו? שאלה קשה!!! קשה מפני שאני היום מבולבל מאוד. אני כותב הודעה זו על מנת לסדר את העניינים בראש שלי ואני מאוד מתקשה לעשות זאת. אז ככה, עם סיום הלימודים נפרדתי מחברתי. ברגע שהבנתי שזה לא זה סימתי את הקשר. העניין הוא שהיא היתה מעין רשת ביטחון עבורי בבחינה הכלכלית, אך לא היתי מוכן להשאר איתה רק בגלל זה. הינו אמורים לעבור ביחד למרכז הראץ להמשך לימודים ובשלב זה היא היה אמורה לפרוש את שת הבטחון הכלכלית שלה.מכוון שנרדנו המכה הגיע מהר, נשארתי לבד ועם חובות ענקיים ונאלצתי לעבור לגור עם הורי. יחד עם זאת בשלושת החודשים האחרונים עבדתי כ-17 שעות ביום (ולילה). זהו, נגמר לי הכוח והחובות (ונשארו מעט חסכנות-לרשונה בחיי). כדרכי אני מתחיל בטוב ואכן הצלחתי להתגבר על בעית הדלפנות. שוב כדרכי אני מתקשה להחליט מה עכשיו. תמיד רציתי ללמוד משהו שקשור לאומנות אבל לא, "זה לא מקצוע". לכן למדתי תעשיה וכלכלה. "זה מקצוע". למרות שאני סטודנט מצטיין א נ י ש ו נ א א ת ה ת ח ו ם ה ז ה ה ה ה ה . אבל מפחד להודות בזה. את הנשמה נתתי לסיום התואר. מה, שנוותר על זה עכשיו? -לא, בשום אופן. ונמשיך ללמוד את זה...מה אני מטורף? (אני נזכר באחד משעורי הכלכלה המתקדמים אמר תלמיד אחד על דברי הפרופסור: "זה מאוד מעניין". הפרופסור הביט עליו בפרצוף חמוץ ושאל: "מה, זה מעניין?"- אין מה להוסיף) -כן,לוותר. אבל תחושת הביזבוז יושבת לי על הנשמה. לא עוזבת לרגע. רגע, תירגע....... מה שכן, העיסוק עם מחשבים פתח לי עולם חדש, גרפיקה ממוחשבת. אני פשוט משוגע על זה וגרפיקה זו אומנות וגם מחשבים אני אוהב (אני מכיר מס´ תוכנות מלימוד עצמי). -לא, לא מוותר הרי הלימודים האקדמים ענינו אותי מאוד. רגע, רגע, מה קורה פו? אתה אוהב את מה שלמדתה או לא? -כן,אני אוהב לילמוד אבל לא את הכול. יש תחומים שמאוד ענינו אותי בזמן הלימודים. כאלו שהיו קשורים למדעי ההתנהגות, פרסום ושיווק. וכן, אני מעוניין להמשיך ללמוד.
אהה. יש לי פתרון. רואים? ניתן לשלב בין התחומים- גרפיקה, מדעי ההתנהגות, פרסום ושיווק. אתם שואלים איך? יש ענף שלם בתחום מדעי ההתנהגות-הפרסום העוסק בתגובות לצורות צבעים וכו´. למעשה לומדים את זה גם בלמודי אומנות החזותית וגם בלמודי השיווק ומנהל עסקים....מממממממ....מעניין! מה עושים עכשיו? שעורי בית! לבדוק כיצד ואיך עושים זאת. אם הגעתם עד לכאן בקריא, מגיע לכם צל"ש. תודה, אורן
המשבר שלי בשיאו וקשה לי איתו. אני צריך להסדיר דברים עם עצמי לכן אני כותב את זה ובהחלט זקוק לתמיכה ותגובות. הספור מתחיל בכיתה י´. זה השלב בו החלטתי לעזוב את בית הספר. עקב בעיות אשיות ודיסלקציה קשה, שלא הובחנה אז, לא מצאתי את עצמי ממשיך בלימודים. היהלי קשה לקבל את זה שלא למדתי לכן אחרי הצבא השלמתי למודי יא´ כיתות ואז בגרוית (ביחד שלוש שנים). בקץ האחרון סימתי את לימודי התואר (אחרי 4 שנים). מי שעושה חשבון פשוט שם לב שאני אחרי שבע שנים של לימודים וזה מהיום בו השתחררתי מהצבא. תקופה זו בכללי היתה טובה מאוד עבורי: עבדתי ופרנסתי את עצמי, גרתי בדירות שכורות (לעיטים עם חברה) וקיבלתי כלים אשיים איך לדאוג לעצמי. עד עכשיו הכול טוב ויפה (ואכן כך). מה עכשיו? שאלה קשה!!! קשה מפני שאני היום מבולבל מאוד. אני כותב הודעה זו על מנת לסדר את העניינים בראש שלי ואני מאוד מתקשה לעשות זאת. אז ככה, עם סיום הלימודים נפרדתי מחברתי. ברגע שהבנתי שזה לא זה סימתי את הקשר. העניין הוא שהיא היתה מעין רשת ביטחון עבורי בבחינה הכלכלית, אך לא היתי מוכן להשאר איתה רק בגלל זה. הינו אמורים לעבור ביחד למרכז הראץ להמשך לימודים ובשלב זה היא היה אמורה לפרוש את שת הבטחון הכלכלית שלה.מכוון שנרדנו המכה הגיע מהר, נשארתי לבד ועם חובות ענקיים ונאלצתי לעבור לגור עם הורי. יחד עם זאת בשלושת החודשים האחרונים עבדתי כ-17 שעות ביום (ולילה). זהו, נגמר לי הכוח והחובות (ונשארו מעט חסכנות-לרשונה בחיי). כדרכי אני מתחיל בטוב ואכן הצלחתי להתגבר על בעית הדלפנות. שוב כדרכי אני מתקשה להחליט מה עכשיו. תמיד רציתי ללמוד משהו שקשור לאומנות אבל לא, "זה לא מקצוע". לכן למדתי תעשיה וכלכלה. "זה מקצוע". למרות שאני סטודנט מצטיין א נ י ש ו נ א א ת ה ת ח ו ם ה ז ה ה ה ה ה . אבל מפחד להודות בזה. את הנשמה נתתי לסיום התואר. מה, שנוותר על זה עכשיו? -לא, בשום אופן. ונמשיך ללמוד את זה...מה אני מטורף? (אני נזכר באחד משעורי הכלכלה המתקדמים אמר תלמיד אחד על דברי הפרופסור: "זה מאוד מעניין". הפרופסור הביט עליו בפרצוף חמוץ ושאל: "מה, זה מעניין?"- אין מה להוסיף) -כן,לוותר. אבל תחושת הביזבוז יושבת לי על הנשמה. לא עוזבת לרגע. רגע, תירגע....... מה שכן, העיסוק עם מחשבים פתח לי עולם חדש, גרפיקה ממוחשבת. אני פשוט משוגע על זה וגרפיקה זו אומנות וגם מחשבים אני אוהב (אני מכיר מס´ תוכנות מלימוד עצמי). -לא, לא מוותר הרי הלימודים האקדמים ענינו אותי מאוד. רגע, רגע, מה קורה פו? אתה אוהב את מה שלמדתה או לא? -כן,אני אוהב לילמוד אבל לא את הכול. יש תחומים שמאוד ענינו אותי בזמן הלימודים. כאלו שהיו קשורים למדעי ההתנהגות, פרסום ושיווק. וכן, אני מעוניין להמשיך ללמוד.
