המשבר שלי
היום היה לי משבר, כבר כמה ימים אני מרגישה את המועקה והעצב עוטפים אותי חלק מהעליות והמורדות של ההתמודדות היום יומית.
אתמול נודע לי שגם גיסתי נכנסה להיריון, כשרק לאחרונה התחילו טיפולים. אז היום בבוקר נשברתי ובכיתי. נכון שזה יותר מתאים לפורום אחר, אבל אצלי כל הטיפולים והרצון שוב להיות בהיריון היו רק אחרי שאיבדתי את בני.
מבחינתנו כשהוא נולד היינו מאושרים, היה לנו כל מה שרצינו שני ילדים בריאים, בית עבודה וזוגיות טובה מה אפשר לרצות יותר. ומאז שאבד לנו בני החור הזה שקיים בלב, מחכה שנמלא אותו במעט אושר.
אז התחלנו לנסות להביא עוד ילד לעולם (למרות כל הקושי שלי בהריונות), ובנתיים לא מצליחים, כבר כמה חברות ילדו, וגם הגיסות שלי. אבל מה שהכי קשה לי, שגם גיסתי וגם 2 חברות טובות, רק רצו להכנס (גיסתי רק התחילה טיפולים) ודי מהר נכנסו, ואני מנסה מנסה, ושוב תשובה שלילית ושוב. והתחושה שזה לא הוגן. שמחה בשבילם אבל לא מסוגלת להיות שמחה איתם.
זוכרת שנכנסתי לפורום בפעמים הראשונות והיו כמה נשים שאבדו הריונות, ועבורו דברים קשים עם ילדיהם ושאלתי את עצמי מאיפה הכוח להמשיך להתמודד ולשוב ולנסות, וגם כמה החיים לא הוגנים.
והחלטתי שאני את גורלי אצור בעצמי, ואשתדל מהכאב הזה לצאת מחוזקת, ולעשות דברים טובים לי למשפחתי לחברים. והיום מרגישה שאני באותו המקום. נכון החלטתי שהטיפולים לא יעצרו לי את החיים, ואני לומדת ומשתדלת להתקדם, אבל ביננו זה הכל חיצוני על הכל הייתי מוותרת כדי שבני יהיה איתי שוב, אפילו רק עוד פעם אחת לחבקו, לנשקו, להגיד לו כמה אמא אוהבת ומתגעגעת.
ותוהה מתי יגיע תורי לשוב להיות מאושרת?
היום היה לי משבר, כבר כמה ימים אני מרגישה את המועקה והעצב עוטפים אותי חלק מהעליות והמורדות של ההתמודדות היום יומית.
אתמול נודע לי שגם גיסתי נכנסה להיריון, כשרק לאחרונה התחילו טיפולים. אז היום בבוקר נשברתי ובכיתי. נכון שזה יותר מתאים לפורום אחר, אבל אצלי כל הטיפולים והרצון שוב להיות בהיריון היו רק אחרי שאיבדתי את בני.
מבחינתנו כשהוא נולד היינו מאושרים, היה לנו כל מה שרצינו שני ילדים בריאים, בית עבודה וזוגיות טובה מה אפשר לרצות יותר. ומאז שאבד לנו בני החור הזה שקיים בלב, מחכה שנמלא אותו במעט אושר.
אז התחלנו לנסות להביא עוד ילד לעולם (למרות כל הקושי שלי בהריונות), ובנתיים לא מצליחים, כבר כמה חברות ילדו, וגם הגיסות שלי. אבל מה שהכי קשה לי, שגם גיסתי וגם 2 חברות טובות, רק רצו להכנס (גיסתי רק התחילה טיפולים) ודי מהר נכנסו, ואני מנסה מנסה, ושוב תשובה שלילית ושוב. והתחושה שזה לא הוגן. שמחה בשבילם אבל לא מסוגלת להיות שמחה איתם.
זוכרת שנכנסתי לפורום בפעמים הראשונות והיו כמה נשים שאבדו הריונות, ועבורו דברים קשים עם ילדיהם ושאלתי את עצמי מאיפה הכוח להמשיך להתמודד ולשוב ולנסות, וגם כמה החיים לא הוגנים.
והחלטתי שאני את גורלי אצור בעצמי, ואשתדל מהכאב הזה לצאת מחוזקת, ולעשות דברים טובים לי למשפחתי לחברים. והיום מרגישה שאני באותו המקום. נכון החלטתי שהטיפולים לא יעצרו לי את החיים, ואני לומדת ומשתדלת להתקדם, אבל ביננו זה הכל חיצוני על הכל הייתי מוותרת כדי שבני יהיה איתי שוב, אפילו רק עוד פעם אחת לחבקו, לנשקו, להגיד לו כמה אמא אוהבת ומתגעגעת.
ותוהה מתי יגיע תורי לשוב להיות מאושרת?
