המשחק
המשחק
אתמול, בשעה של דמדומים, זה נגמר. זה נגמר, כששכחנו איך להתחבק. *היא.* היה לנו כל-כך טוב ביחד, אולי יותר מדי. חיכיתי לרגע הזה, שאני אתחיל להרגיש את הקסם, חשבתי שאולי לפעמים הוא לא מגיע מהתחלה. אתמול הבנתי שאם הוא לא בא, הוא לא יבוא. שאם לא הרגשתי, אם לא הרגשנו, זה לא יתפתח עם הזמן, קסמים לא מתפתחים. רק אשליות. רציתי לזרום, זרמתי. רציתי לחכות, חיכיתי. רציתי ליזום, יזמתי, לא רציתי להלחם- לא נלחמתי... הבטן שלי הייתה עיוורת, רצתה לרוץ, מול הרוח, מול החיים, מול הלב, אבל הוא לא נתן לה, הוא לא חרש. אז אין אהבה בנינו, רק משיכה. משיכה זה לא ``רק``, אני יודעת, אבל אני צריכה משהו אחר. רוצה אותך, צריכה יותר, ולא יכולה. אתה מכיר את המצב הזה, שהרצון והצורך לא ממש נפגשים? גם אם הם ממש רוצים, או צריכים, הם לא יכולים? הדמעות שלי אילמות. אתה חייב להבין, אנחנו לא יכולים להתגבר על זה. אני לא רוצה שיהיה בסדר, אני רוצה שיהיה טוב. אתמול העננים זזו, הערפל התבהר, והשמיים היו בהירים יותר. בעצם, זאת הפעם הראשונה מאז שראיתי אותו, שהשמיים פשוט היו בהירים. כל הזמן הזה, העסקתי את עצמי במחשבות שלא עשו לי טוב: למה לא טוב לך (במובן של אושר, לא אושר של רגעים) ומה אני יכולה לעשות. הדחקתי הצידה את האושר שלי, פשוט לא חשבתי עליו. נסעתי לת``א, וירדתי אצלו. הוא חיכה בתחנה ואז ראיתי את המבט. אני יכולה לשכוח את המילים שלו, אני יכולה לשכוח (אם אני אתאמץ ממש חזק) את הנשיקות שלו, אבל את העיניים האלה, אני לא יכולה לשכוח. אמרתי לך שזה נשק... למרות שכבר יש לך אחד (האמת שספרנו עוד שניים, לא?). נכנסו אלייך, המשחק מתחיל. לא זזים מהמיקום המדויק של המיטה שלך. כשהכרנו, אמרתי לך שכבר שיחקתי יותר מדי פעמים, וכל כך הבנת על מה אני מדברת. אבל אתה אוהב לשחק, מסתבר. למשחקים כמו אתמול אני מוכנה. כל עוד אתה לא משחק בי- I`m in. ואני שחקנית טובה... זה משחק ממכר, אתה יודע, כדאי שניזהר... כל האמצעים כשרים, אמרתי לו שיהיה לו קשה לעמוד בפניי. ויתרתי על הדגדוגים, זה לא פייר, הוא אמר, הוא רגיש לזה. אתה לא ויתרת לי על דברים אחרים, למרות שאתה יודע בדיוק מה זה עושה לי... אני יודעת שאני מתגרה, אני נהנית מכל רגע. רצית הפעם להיות השחקן הסביל, לתת לי לעשות את העבודה, אבל לפני שהכרזת על כך, חשבתי שאני לא יודעת מה אני עושה אם אתה לא מנשק אותי. נשכבנו, מבט מול מבט, והמשחק התקדם עוד שלב. אתה בשלך, נכנס חזק לתפקיד. תנשק אותי כבר, כמה זמן אני צריכה לחכות? נמאס לי, אני לא בנאדם סבלני, ואני נכנעת, ניצחת, שנינו ידענו שזה יקרה. כנראה שהנשיקה הזאת היתה כל מה שהיינו צריכים לעשות כדי שהמוח שלך ישקוט שניה. כמו ברק, והסערה מתחילה... אמרתי לך שתשתוק, אפילו שלא דיברת, צחקנו, ואנחנו כבר עמוק בפנים... מסתובבים, משתוללים, אתה כבר בלי בגדים, מנשק את השמיכה, שאני אקנא... אני יותר טובה בזה, אתה יודע, עוזב אותה, ועובר אליי. עליי. צלצול. ורגיעה. משהו מטריד אותי, ואתה מרגיש. אתה תמיד רואה הכל, עוד לפני שאני רואה מה קורה לי אתה כבר מבין. מה עושים איתך? זה לא שאני עובדת על עצמי עם מה שאנחנו עושים כאן, עם המשחק הזה, אני יודעת שאלו פעימות מסוג אחר, סוג שלא הכרתי, האנרגיות האלה, אני מכורה , מדהים מה שזה יכול לעשות לגוף שלך. אמרתי לך עד עכשיו שאני לא סגורה על עצמי. לא הייתי סגורה על מה שאני צריכה, אבל עכשיו אני יודעת. כמעט הכל. המשחק הסתיים, לפחות בינתיים, עד הפעם הבאה. הוא אוהב את המילה הזאת- בינתיים. *הוא.* היה לנו כל כך טוב, אבל יותר מדי. היה כל כך סוער, אבל בלי הרגש. בלי הרגש הזה שאני מכיר. אז אין אהבה בינינו. רק משיכה. זה לא ``רק``, אני יודע. אני לא מצטער, אין לי על מה. אני מצטער. אמרתי שנעבור את זה ביחד. שנתגבר, ויהיה בסדר. אבל את לא רוצה בסדר, את רוצה טוב. זה לא שאני לא נהנה איתך, את יודעת שכיף לי, טוב לי. אבל זה רק אושר רגעי, ולא בטוח שאת האושר הזה אני מחפש. זה לא שלחצת, ולא שאת מלחיצה, זה אני שנלחצתי, זה אני. לא. זה לא המשפט הזה. די, תפסיקי עם זה. אני לא יכול עם הדמעות שלך. את יודעת שאני לא שולט בעצמי כשאני איתך, זה ההורמון הזה, אין לך אותו, את לא אמורה להבין. הוא שיגע אותי אתמול. את שיגעת אותי אתמול, עם ההתגרות הזאת שלך והרי ידעת בדיוק מה את עושה לעצמך, ידעת בדיוק מה את עושה לי, ומה יקרה לנו, ואני כמו דפוק התפשטתי, כמו דפוק, מה חשבתי לעצמי? לא רוצה להשלות אותך, אני יודע שאת יודעת, את הרי תמיד מרגישה הכל בבטן. אז אני עוצר. וזה קשה, ואת יודעת. ואז היא נשכבת מולי, ממשיכה עם המבט הזה, והצחוק המתוק ההוא, והמילים שאני לא עומד בפניהן. המשחק מתחיל. הפעם זה היה בגלל שנינו, אני לא מאשים אותך. הפעם הייתי פאסיבי. נמאס לי, אמרתי לך, תמיד אני זה שמתחיל. תמיד אתן מחכות שאני אתחיל, שאנחנו נתחיל. השבת לי שאת לא מייצגת אף אחת, רק את עצמך, ככה שאני אפסיק עם זה. אבל לא היית צריכה להגיד דבר. המשחק ממשיך, מה חשבתי... המוח שלי איכשהו הצליח עוד לתפוס שליטה. מסתבר שאני שחקן לא רע, אם נכנעת, והתחלת. זה כל מה שהית צריכה לעשות (כנראה) בשביל לשחרר את המחסום הזה, שעוד שמר עלי מפני ההורמון ההוא. מפני. המשחק בשלבים מתקדמים, ואני כבר לא שולט בעצמי. אני אוהב לשחק, את יודעת. צלצולים ברקע, פעם אצלי פעם אצלך, והמשחק לא נעצר. אנחנו מגלים דברים חדשים, עוברים בדרכים בתוליות, דרכים שמעולם לא עברנו בהן, לחישות, נגיעות ואז הצלצול ההוא. איזה שיר בחרת לשים בפלאפון שלך. Love of my life. יופי... אני לא בטוח שהצלצול הזה התרחש במציאות. אולי זה רק אנחנו... זה כל מה שהיינו צריכים כדי להירגע. נשכבנו, אבל היא נראתה לי כועסת. שאלתי למשמעות המבט הזה בעיניים שלה, והיא, תמימה, שאלה אותי ``איזה``. עזבי מתוקה, כבר אמרתי לך, אם יש משהו שאת לא יכולה להסתיר ממני, זה זה. אמרת שאת מוטרדת, אבל לא יודעת למה. זה הצלצול הזה, אני יודע. בשלבי סיום, אולי נגמר בעצם, אנחנו שוכבים אחד מול השנייה ומדברים. עכשיו כבר אפשר לדבר... הבנתי, לא יודע אם הכל. הבנתי, שכמה שאני לא ארצה, אני לא יכול. אבל אני רק בערך סגור, כבר אמרתי לך, בינתיים... *היא.* התעוררתי, הסתכלתי במראה, ואהבתי מה שראיתי. בפעם האחרונה שזה קרה לי, הבוקר לא היה יפה כל כך, הבוקר בכלל לא היה בהיר. כשנישקת אותי, ועברה בי צמרמורת, ידעתי. אתה תמיד עומד מול המראה, ואני משתגעת מהזמן שאתה יכול לבלות שם, מסתכל על עצמך, מסתכל בעצמך. אולי זה הסתיים בחיבוק האחרון, ההוא שלא היה. הבוקר עמדתי מול המראה, ולא חיפשתי מה לא בסדר. פשוט הרגשתי טוב. so...The game is over? *הוא.* הבוקר, אני לא יודע, התעוררתי מבולבל, אולי חופשי. היא יודעת כמה אני אוהב את החום שלה, את המגע שלה, את הנשיקות שלה, היא יודעת, נכון? נעמדתי מול המראה, ראיתי אותך, ולא השתגעת מזה שאני עומד שם. אני חושב שזה נגמר כששכחנו להתחבק... ____________________________________________________ נובמבר, 2000
המשחק
אתמול, בשעה של דמדומים, זה נגמר. זה נגמר, כששכחנו איך להתחבק. *היא.* היה לנו כל-כך טוב ביחד, אולי יותר מדי. חיכיתי לרגע הזה, שאני אתחיל להרגיש את הקסם, חשבתי שאולי לפעמים הוא לא מגיע מהתחלה. אתמול הבנתי שאם הוא לא בא, הוא לא יבוא. שאם לא הרגשתי, אם לא הרגשנו, זה לא יתפתח עם הזמן, קסמים לא מתפתחים. רק אשליות. רציתי לזרום, זרמתי. רציתי לחכות, חיכיתי. רציתי ליזום, יזמתי, לא רציתי להלחם- לא נלחמתי... הבטן שלי הייתה עיוורת, רצתה לרוץ, מול הרוח, מול החיים, מול הלב, אבל הוא לא נתן לה, הוא לא חרש. אז אין אהבה בנינו, רק משיכה. משיכה זה לא ``רק``, אני יודעת, אבל אני צריכה משהו אחר. רוצה אותך, צריכה יותר, ולא יכולה. אתה מכיר את המצב הזה, שהרצון והצורך לא ממש נפגשים? גם אם הם ממש רוצים, או צריכים, הם לא יכולים? הדמעות שלי אילמות. אתה חייב להבין, אנחנו לא יכולים להתגבר על זה. אני לא רוצה שיהיה בסדר, אני רוצה שיהיה טוב. אתמול העננים זזו, הערפל התבהר, והשמיים היו בהירים יותר. בעצם, זאת הפעם הראשונה מאז שראיתי אותו, שהשמיים פשוט היו בהירים. כל הזמן הזה, העסקתי את עצמי במחשבות שלא עשו לי טוב: למה לא טוב לך (במובן של אושר, לא אושר של רגעים) ומה אני יכולה לעשות. הדחקתי הצידה את האושר שלי, פשוט לא חשבתי עליו. נסעתי לת``א, וירדתי אצלו. הוא חיכה בתחנה ואז ראיתי את המבט. אני יכולה לשכוח את המילים שלו, אני יכולה לשכוח (אם אני אתאמץ ממש חזק) את הנשיקות שלו, אבל את העיניים האלה, אני לא יכולה לשכוח. אמרתי לך שזה נשק... למרות שכבר יש לך אחד (האמת שספרנו עוד שניים, לא?). נכנסו אלייך, המשחק מתחיל. לא זזים מהמיקום המדויק של המיטה שלך. כשהכרנו, אמרתי לך שכבר שיחקתי יותר מדי פעמים, וכל כך הבנת על מה אני מדברת. אבל אתה אוהב לשחק, מסתבר. למשחקים כמו אתמול אני מוכנה. כל עוד אתה לא משחק בי- I`m in. ואני שחקנית טובה... זה משחק ממכר, אתה יודע, כדאי שניזהר... כל האמצעים כשרים, אמרתי לו שיהיה לו קשה לעמוד בפניי. ויתרתי על הדגדוגים, זה לא פייר, הוא אמר, הוא רגיש לזה. אתה לא ויתרת לי על דברים אחרים, למרות שאתה יודע בדיוק מה זה עושה לי... אני יודעת שאני מתגרה, אני נהנית מכל רגע. רצית הפעם להיות השחקן הסביל, לתת לי לעשות את העבודה, אבל לפני שהכרזת על כך, חשבתי שאני לא יודעת מה אני עושה אם אתה לא מנשק אותי. נשכבנו, מבט מול מבט, והמשחק התקדם עוד שלב. אתה בשלך, נכנס חזק לתפקיד. תנשק אותי כבר, כמה זמן אני צריכה לחכות? נמאס לי, אני לא בנאדם סבלני, ואני נכנעת, ניצחת, שנינו ידענו שזה יקרה. כנראה שהנשיקה הזאת היתה כל מה שהיינו צריכים לעשות כדי שהמוח שלך ישקוט שניה. כמו ברק, והסערה מתחילה... אמרתי לך שתשתוק, אפילו שלא דיברת, צחקנו, ואנחנו כבר עמוק בפנים... מסתובבים, משתוללים, אתה כבר בלי בגדים, מנשק את השמיכה, שאני אקנא... אני יותר טובה בזה, אתה יודע, עוזב אותה, ועובר אליי. עליי. צלצול. ורגיעה. משהו מטריד אותי, ואתה מרגיש. אתה תמיד רואה הכל, עוד לפני שאני רואה מה קורה לי אתה כבר מבין. מה עושים איתך? זה לא שאני עובדת על עצמי עם מה שאנחנו עושים כאן, עם המשחק הזה, אני יודעת שאלו פעימות מסוג אחר, סוג שלא הכרתי, האנרגיות האלה, אני מכורה , מדהים מה שזה יכול לעשות לגוף שלך. אמרתי לך עד עכשיו שאני לא סגורה על עצמי. לא הייתי סגורה על מה שאני צריכה, אבל עכשיו אני יודעת. כמעט הכל. המשחק הסתיים, לפחות בינתיים, עד הפעם הבאה. הוא אוהב את המילה הזאת- בינתיים. *הוא.* היה לנו כל כך טוב, אבל יותר מדי. היה כל כך סוער, אבל בלי הרגש. בלי הרגש הזה שאני מכיר. אז אין אהבה בינינו. רק משיכה. זה לא ``רק``, אני יודע. אני לא מצטער, אין לי על מה. אני מצטער. אמרתי שנעבור את זה ביחד. שנתגבר, ויהיה בסדר. אבל את לא רוצה בסדר, את רוצה טוב. זה לא שאני לא נהנה איתך, את יודעת שכיף לי, טוב לי. אבל זה רק אושר רגעי, ולא בטוח שאת האושר הזה אני מחפש. זה לא שלחצת, ולא שאת מלחיצה, זה אני שנלחצתי, זה אני. לא. זה לא המשפט הזה. די, תפסיקי עם זה. אני לא יכול עם הדמעות שלך. את יודעת שאני לא שולט בעצמי כשאני איתך, זה ההורמון הזה, אין לך אותו, את לא אמורה להבין. הוא שיגע אותי אתמול. את שיגעת אותי אתמול, עם ההתגרות הזאת שלך והרי ידעת בדיוק מה את עושה לעצמך, ידעת בדיוק מה את עושה לי, ומה יקרה לנו, ואני כמו דפוק התפשטתי, כמו דפוק, מה חשבתי לעצמי? לא רוצה להשלות אותך, אני יודע שאת יודעת, את הרי תמיד מרגישה הכל בבטן. אז אני עוצר. וזה קשה, ואת יודעת. ואז היא נשכבת מולי, ממשיכה עם המבט הזה, והצחוק המתוק ההוא, והמילים שאני לא עומד בפניהן. המשחק מתחיל. הפעם זה היה בגלל שנינו, אני לא מאשים אותך. הפעם הייתי פאסיבי. נמאס לי, אמרתי לך, תמיד אני זה שמתחיל. תמיד אתן מחכות שאני אתחיל, שאנחנו נתחיל. השבת לי שאת לא מייצגת אף אחת, רק את עצמך, ככה שאני אפסיק עם זה. אבל לא היית צריכה להגיד דבר. המשחק ממשיך, מה חשבתי... המוח שלי איכשהו הצליח עוד לתפוס שליטה. מסתבר שאני שחקן לא רע, אם נכנעת, והתחלת. זה כל מה שהית צריכה לעשות (כנראה) בשביל לשחרר את המחסום הזה, שעוד שמר עלי מפני ההורמון ההוא. מפני. המשחק בשלבים מתקדמים, ואני כבר לא שולט בעצמי. אני אוהב לשחק, את יודעת. צלצולים ברקע, פעם אצלי פעם אצלך, והמשחק לא נעצר. אנחנו מגלים דברים חדשים, עוברים בדרכים בתוליות, דרכים שמעולם לא עברנו בהן, לחישות, נגיעות ואז הצלצול ההוא. איזה שיר בחרת לשים בפלאפון שלך. Love of my life. יופי... אני לא בטוח שהצלצול הזה התרחש במציאות. אולי זה רק אנחנו... זה כל מה שהיינו צריכים כדי להירגע. נשכבנו, אבל היא נראתה לי כועסת. שאלתי למשמעות המבט הזה בעיניים שלה, והיא, תמימה, שאלה אותי ``איזה``. עזבי מתוקה, כבר אמרתי לך, אם יש משהו שאת לא יכולה להסתיר ממני, זה זה. אמרת שאת מוטרדת, אבל לא יודעת למה. זה הצלצול הזה, אני יודע. בשלבי סיום, אולי נגמר בעצם, אנחנו שוכבים אחד מול השנייה ומדברים. עכשיו כבר אפשר לדבר... הבנתי, לא יודע אם הכל. הבנתי, שכמה שאני לא ארצה, אני לא יכול. אבל אני רק בערך סגור, כבר אמרתי לך, בינתיים... *היא.* התעוררתי, הסתכלתי במראה, ואהבתי מה שראיתי. בפעם האחרונה שזה קרה לי, הבוקר לא היה יפה כל כך, הבוקר בכלל לא היה בהיר. כשנישקת אותי, ועברה בי צמרמורת, ידעתי. אתה תמיד עומד מול המראה, ואני משתגעת מהזמן שאתה יכול לבלות שם, מסתכל על עצמך, מסתכל בעצמך. אולי זה הסתיים בחיבוק האחרון, ההוא שלא היה. הבוקר עמדתי מול המראה, ולא חיפשתי מה לא בסדר. פשוט הרגשתי טוב. so...The game is over? *הוא.* הבוקר, אני לא יודע, התעוררתי מבולבל, אולי חופשי. היא יודעת כמה אני אוהב את החום שלה, את המגע שלה, את הנשיקות שלה, היא יודעת, נכון? נעמדתי מול המראה, ראיתי אותך, ולא השתגעת מזה שאני עומד שם. אני חושב שזה נגמר כששכחנו להתחבק... ____________________________________________________ נובמבר, 2000
תודה לך על החוויה ! שנה לועזית טובה