המשך או העדרו
היי. כתבתי כאן בעבר על הספור המאוד כאוב שקרה לי. בחור שהתאהבתי בו ממבט ראשון בגיל 14(מבוגר ממני בעשור בערך), פנה אלי 8 שנים לאחר מכן באקראי דרך אתר היכרויות ונפגשנו לדייט שהיה כנראה החוויה הכי מרגשת שקרתה לי בחיים . זה היה חיבור מאוד חזק וחד פעמי (אני יודעת שגם לדעתו אנחנו מאוד דומים והוא כן הרגיש שזה היה מפגש מיוחד). אבל עם כל המילים היפות האלה זמן לא רב לאחר המפגש הוא נמוג לו ובעצם לא ראיתי אותו מאז. עברו בערך 6 אולי 7 חודשים. אני בחורה בת 23, שנראית טוב מאוד מתחילים איתי לא מעט, יש לי גם את הכרטיס באתר היכרויות ההוא אז בעיקר משם, כי אני לא יוצאת הרבה מהבית. אני לא יכולה להענות לאף אחד אני משותקת. אני מאוהבת בו, למרות שהבנתי שזה לא יקרה, זה כל כך כואב ונורא. אני מרגישה כאילו פגשתי את עצמי, אבל ממין זכר ומבריק/משכיל / מוטרף יותר. כשאנשים מתארים את התחושה של "זה", זו הכוונה. אני לא יודעת כמה זה שייך לפורום הזה, אבל מה הטעם בכלל בלתת איזשהו אמון ברגש אם את מרגישה לאדם כלשהו שאותו את באמת אוהבת, שאת מבינה שהוא 'האחד' עבורך שמבין אותך בצורה שאף אחד אחר לא מבין ואת אותו..ואז הוא נעלם . מה הטעם לחכות? ולחכות למה בדיוק? אולי כולן כאן מנחמות את עצמן לשווא? אני מסכימה שיש התאהבויות שווא, אבל אולי יש מצב בו יש שני אנשים, עבור אחד השני הוא אכן הpurfect match אבל עבור השני הראשון הוא לא או לא בדיוק וכן הלאה..ואז במצב כזה לא נותר אלא לפול אל היגון והכאב. עברו שבעה חודשים ואין יום שאני לא חושבת עליו. כלום לא עוזר ואני אפילו הולכת ללמוד באונ' בעיר אחרת כדי להתרחק. מאוד אודה לעצות....
היי. כתבתי כאן בעבר על הספור המאוד כאוב שקרה לי. בחור שהתאהבתי בו ממבט ראשון בגיל 14(מבוגר ממני בעשור בערך), פנה אלי 8 שנים לאחר מכן באקראי דרך אתר היכרויות ונפגשנו לדייט שהיה כנראה החוויה הכי מרגשת שקרתה לי בחיים . זה היה חיבור מאוד חזק וחד פעמי (אני יודעת שגם לדעתו אנחנו מאוד דומים והוא כן הרגיש שזה היה מפגש מיוחד). אבל עם כל המילים היפות האלה זמן לא רב לאחר המפגש הוא נמוג לו ובעצם לא ראיתי אותו מאז. עברו בערך 6 אולי 7 חודשים. אני בחורה בת 23, שנראית טוב מאוד מתחילים איתי לא מעט, יש לי גם את הכרטיס באתר היכרויות ההוא אז בעיקר משם, כי אני לא יוצאת הרבה מהבית. אני לא יכולה להענות לאף אחד אני משותקת. אני מאוהבת בו, למרות שהבנתי שזה לא יקרה, זה כל כך כואב ונורא. אני מרגישה כאילו פגשתי את עצמי, אבל ממין זכר ומבריק/משכיל / מוטרף יותר. כשאנשים מתארים את התחושה של "זה", זו הכוונה. אני לא יודעת כמה זה שייך לפורום הזה, אבל מה הטעם בכלל בלתת איזשהו אמון ברגש אם את מרגישה לאדם כלשהו שאותו את באמת אוהבת, שאת מבינה שהוא 'האחד' עבורך שמבין אותך בצורה שאף אחד אחר לא מבין ואת אותו..ואז הוא נעלם . מה הטעם לחכות? ולחכות למה בדיוק? אולי כולן כאן מנחמות את עצמן לשווא? אני מסכימה שיש התאהבויות שווא, אבל אולי יש מצב בו יש שני אנשים, עבור אחד השני הוא אכן הpurfect match אבל עבור השני הראשון הוא לא או לא בדיוק וכן הלאה..ואז במצב כזה לא נותר אלא לפול אל היגון והכאב. עברו שבעה חודשים ואין יום שאני לא חושבת עליו. כלום לא עוזר ואני אפילו הולכת ללמוד באונ' בעיר אחרת כדי להתרחק. מאוד אודה לעצות....
