המשך החלום על ואדוז
אתה רוצה לממן את רשת אל המעיין בכספים מהקזינו? "בדיוק. ולא רק אותה. הרי לא מדובר בכסף ´רע´. כל עם ישראל מהמר, כולל הרבה מאוד אנשים דתיים. אז במקום שהרשות הפלסטינית תיקח את הרווחים למימון פעולותיה, אנחנו, יחד עם ממשלת ישראל, נמצא שימוש הולם לכסף. אני לא מבין למה מחכים, שהשכנים שלנו בעקבה יקימו אותו?" "שפכו מיליארדים על העיר" 1995-1990 היו שנות השגשוג הגדול בתולדותיה של אילת. מספר תושביה הוכפל לממדים הנוכחיים (כ-40 אלף איש), מחירי הנדל"ן קפצו, ויזמים ומשקיעים פרטיים ממרכז הארץ רכשו בעיר נכסים להשכרה, שהניבו תשואה נאה (קרוב ל-10% בשנה ב-1997, למשל.) העירייה מיהרה לרכב על הגל, ואישרה הקמתן של אלפי יחידות-דיור חדשות. בינתיים התהפך הגלגל, הפיתוח נתקע, מספר התושבים לא גדל, המלונאות נקלעה למשבר מתמשך. מאות עובדים זמניים, שאכלסו דירות שכורות, פוטרו וחזרו צפונה. התוצאה: כ-1,000 יחידותדיור פנויות כיום באילת, כשדירות ובתי-עסק נסחרים בכ-70% מערכם האמיתי. קבלנים ובעלי דירות מתקשים להיפטר מהמלאי ועסקים נסגרים. מבין אלה שיכולים להרשות לעצמם, יש כבר מי שמתחילים לנדוד צפונה. "הבנייה המואצת לא הביאה בחשבון שלא יהיה מי שיגור בכל הדירות החדשות", אומר שוני אבני, שכבר 25 שנה משמש כמתווך דירות בעיר. "אומנם היתה הגירה פנימית, ותושבים עזבו שכונות ותיקות לטובת מגורים בחדשות, אבל אין מי שיאכלס את הדירות המתפנות. גם הישראלים הפסיקו לראות בנדל"ן האילתי ראוי להשקעה, בשל הירידה בתשואה ל-6%-5% בשנה בלבד, והפנו את הכספים הפנויים להשקעות במזרח אירופה, שם התשואה הממוצעת עומדת על 15%-12%". מרצדס בן-חיים, מנהלת ההזמנות של מלון שרתון פלאזה בעיר, חיה באילת למעלה משלושים שנה. חורף עגום כזה, היא אומרת, איננה זוכרת מזמן. "האינתיפאדה כמעט גמרה אותנו. אפילו בתקופה של מלחמות קשות בהרבה, כמו מלחמת יום הכיפורים או מלחמת המפרץ, לא חשנו באופן כה ברור את הפחד מפני משבר כלכלי ואבטלה". הבעיה היא בשיווק של העיר? "הכול שאלה של שיווק נכון, והשיווק של אילת לוקה בחסר, לפחות מבחינת אינטנסיביות הפרסום. הרי אין קשר בין הפיגועים בשטחים לבין החיים השלווים באילת, ואני לא מבינה למה סוכני התיירות בעולם מתעקשים בכל כוחם לעשות את הקשר הזה. הם הרי יודעים שאפילו כייסים אין פה. במקום להשקיע ב´מכת שיווק´ בחו"ל, משרד התיירות שקע לתוך אווירת הנכאים הכללית". והשקעות? "המדינה שפכה מיליארדי דולרים על העיר", אומר שוני, "בין השאר באמצעות הטבות ומענקים מפליגים בשיעור 30% למי שהקים כאן מלון. אבל היום איש לא עושה דבר כדי להשביח את הנכסים האלה, וערכם מידרדר. בוא נעזוב את הקזינו, למה שלא יקימו פה פארק שעשועים ענק בנוסח יורו-דיסני, או פארק שעשועי-מים? המצפה התת-ימי הוקם לפני עשרים שנה, ומאז לא הוקם כאן שום דבר בסדר-גודל כזה". "בחמש השנים הקרובות תשקיע העירייה כ-100 מיליון שקל לקידום ופיתוח התיירות בעיר", משיב קדוש. "ואם להיות ממש קונקרטים, מומחים הציעו לנו תוכנית אטרקציות, כולל הקמת פארק מים ענק". גולת הכותרת של התוכנית היא לגונה, שתיחפר בין ישראל וירדן. במרכז הלגונה יוקם מרכז קונגרסים משותף, ולצדו שני מלונות צפים, 500 חדרים בכל אחד. פארק שעשועים ופארק מים משותף, שיוקם חציו בישראל וחציו בירדן, ישלימו את הפרויקט, ששטחו הישראלי יהיה כ-360 דונם. אלא שכל זה בעתיד, אם בכלל. מה בהווה? "הצלחתי לגייס את המיליארדר האמריקני דונלד טראמפ להקמת מיזם תיירות ייחודי על גבול ירדן, בשיתוף הירדנים. אלא שפקידים שלנו טרפדו את הפרויקט, באמצעות כל מיני תירוצים מופרכים. התוצאה היא שפרויקט שאני יזמתי יוקם בשלמותו, אבל כמה קילומטר מזרחה, בשטח ירדן. אנחנו לא נראה מזה שקל עלוב אחד". ֲ
אתה רוצה לממן את רשת אל המעיין בכספים מהקזינו? "בדיוק. ולא רק אותה. הרי לא מדובר בכסף ´רע´. כל עם ישראל מהמר, כולל הרבה מאוד אנשים דתיים. אז במקום שהרשות הפלסטינית תיקח את הרווחים למימון פעולותיה, אנחנו, יחד עם ממשלת ישראל, נמצא שימוש הולם לכסף. אני לא מבין למה מחכים, שהשכנים שלנו בעקבה יקימו אותו?" "שפכו מיליארדים על העיר" 1995-1990 היו שנות השגשוג הגדול בתולדותיה של אילת. מספר תושביה הוכפל לממדים הנוכחיים (כ-40 אלף איש), מחירי הנדל"ן קפצו, ויזמים ומשקיעים פרטיים ממרכז הארץ רכשו בעיר נכסים להשכרה, שהניבו תשואה נאה (קרוב ל-10% בשנה ב-1997, למשל.) העירייה מיהרה לרכב על הגל, ואישרה הקמתן של אלפי יחידות-דיור חדשות. בינתיים התהפך הגלגל, הפיתוח נתקע, מספר התושבים לא גדל, המלונאות נקלעה למשבר מתמשך. מאות עובדים זמניים, שאכלסו דירות שכורות, פוטרו וחזרו צפונה. התוצאה: כ-1,000 יחידותדיור פנויות כיום באילת, כשדירות ובתי-עסק נסחרים בכ-70% מערכם האמיתי. קבלנים ובעלי דירות מתקשים להיפטר מהמלאי ועסקים נסגרים. מבין אלה שיכולים להרשות לעצמם, יש כבר מי שמתחילים לנדוד צפונה. "הבנייה המואצת לא הביאה בחשבון שלא יהיה מי שיגור בכל הדירות החדשות", אומר שוני אבני, שכבר 25 שנה משמש כמתווך דירות בעיר. "אומנם היתה הגירה פנימית, ותושבים עזבו שכונות ותיקות לטובת מגורים בחדשות, אבל אין מי שיאכלס את הדירות המתפנות. גם הישראלים הפסיקו לראות בנדל"ן האילתי ראוי להשקעה, בשל הירידה בתשואה ל-6%-5% בשנה בלבד, והפנו את הכספים הפנויים להשקעות במזרח אירופה, שם התשואה הממוצעת עומדת על 15%-12%". מרצדס בן-חיים, מנהלת ההזמנות של מלון שרתון פלאזה בעיר, חיה באילת למעלה משלושים שנה. חורף עגום כזה, היא אומרת, איננה זוכרת מזמן. "האינתיפאדה כמעט גמרה אותנו. אפילו בתקופה של מלחמות קשות בהרבה, כמו מלחמת יום הכיפורים או מלחמת המפרץ, לא חשנו באופן כה ברור את הפחד מפני משבר כלכלי ואבטלה". הבעיה היא בשיווק של העיר? "הכול שאלה של שיווק נכון, והשיווק של אילת לוקה בחסר, לפחות מבחינת אינטנסיביות הפרסום. הרי אין קשר בין הפיגועים בשטחים לבין החיים השלווים באילת, ואני לא מבינה למה סוכני התיירות בעולם מתעקשים בכל כוחם לעשות את הקשר הזה. הם הרי יודעים שאפילו כייסים אין פה. במקום להשקיע ב´מכת שיווק´ בחו"ל, משרד התיירות שקע לתוך אווירת הנכאים הכללית". והשקעות? "המדינה שפכה מיליארדי דולרים על העיר", אומר שוני, "בין השאר באמצעות הטבות ומענקים מפליגים בשיעור 30% למי שהקים כאן מלון. אבל היום איש לא עושה דבר כדי להשביח את הנכסים האלה, וערכם מידרדר. בוא נעזוב את הקזינו, למה שלא יקימו פה פארק שעשועים ענק בנוסח יורו-דיסני, או פארק שעשועי-מים? המצפה התת-ימי הוקם לפני עשרים שנה, ומאז לא הוקם כאן שום דבר בסדר-גודל כזה". "בחמש השנים הקרובות תשקיע העירייה כ-100 מיליון שקל לקידום ופיתוח התיירות בעיר", משיב קדוש. "ואם להיות ממש קונקרטים, מומחים הציעו לנו תוכנית אטרקציות, כולל הקמת פארק מים ענק". גולת הכותרת של התוכנית היא לגונה, שתיחפר בין ישראל וירדן. במרכז הלגונה יוקם מרכז קונגרסים משותף, ולצדו שני מלונות צפים, 500 חדרים בכל אחד. פארק שעשועים ופארק מים משותף, שיוקם חציו בישראל וחציו בירדן, ישלימו את הפרויקט, ששטחו הישראלי יהיה כ-360 דונם. אלא שכל זה בעתיד, אם בכלל. מה בהווה? "הצלחתי לגייס את המיליארדר האמריקני דונלד טראמפ להקמת מיזם תיירות ייחודי על גבול ירדן, בשיתוף הירדנים. אלא שפקידים שלנו טרפדו את הפרויקט, באמצעות כל מיני תירוצים מופרכים. התוצאה היא שפרויקט שאני יזמתי יוקם בשלמותו, אבל כמה קילומטר מזרחה, בשטח ירדן. אנחנו לא נראה מזה שקל עלוב אחד". ֲ
