המשך הנושא

[jac1234]

המשך הנושא

כאמור,עד גיל מבוגר ניסיתי בכל כוחי להמנע מתוית מגמגם ע"י שכנוע עצמי כי יש מצבים שבהם איני מגמגם והתופעה קשורה למצבי התרגשות בלבד. למרות שמבחינה עובדתית,הכרתית היה ברור לי כי אין ריפוי. יש הקלה, יש חיים עם הבעיה אולם אין ריפוי. מכאן הפתרון להשלים עם הגימגום, להשתדל ליחס לו ולדיבור בכלל משקל מועט וכנ"ל לאנשים ובעיקר מה הם חושבים עלינו. קל להסביר זאת, קשה מאד לבצע זאת. מי מאיתנו שהיה במיפגש שבו על כל אחד מהנוכחים היה לקום בתורו ולהציג את עצמו לא ניסה לצאת לשירותים לפני שמגיע תורו? לקבל התקפת שיעול עזה שאולי תעזור לפסוח עליו? קשה מאד לקום ולהתחיל לגמגם לפני אנשים זרים שמטבענו אנו רוצים להרשים אותם. הבעיה שהחרדה המוקדמת גורמת למשוב חיובי המשתק ולא אופתע שחלק מהמגמגמים שעברו "חויה" זאת לקו בליבם. הפתרונות שלי הם לקיחת כדור "ואליום" ואם אני נתקע חזק אני מתנצל ותולה את הבעיה בפחד במה וקהל לאחרונה אף הסברתי כי אני נתקף בגימגום במצבי דיבור לפני קהל. עצם ההודעה מורידה משמעותית את מצב החרדה ולאחר גימגום כבד בהתחלה, אני מבין כי סודי נחשף ואין לי מה להפסיד וקיים כנראה רצון פנימי להוכיח לקהל כי איני "מפגר" כפי שסברו תחילה ואז הדיבור הופך די שוטף. לאור נסיון רב ושנים של נסיונות להסתיר,למדתי כי אני מרגיש הקלה אדירה כאשר אני מצהיר על גמגומי ומדבר עליו ההודעה גורמת לשיפור רב. ניתן לעשות זאת בבדיחות לדוגמא בשעת שיחה או דיון,להצהיר "תראו אם אתם רוצים שהדיון יסתיים היום אל תפריעו לי גם בלי הפרעה יקח לי שעות להסביר את עמדתי" העובדה שהמגמגם מדבר על גימגומו הופכת זאת להפרעה מכאנית, יתכן שלא נעימה אבל מאפשרת קיום. לגבי עבודה? לדעתי רצוי לבחור מקצוע שבו הדיבור אינו מהווה מרכיב בהצלחה וזאת בעיקר כדי להקל על המלחמה התמידית מידי יום. יש מקצועות רבים שבהם הדיבור אינו מרכיב עיקרי והמאפשרים קיום מכובד מאד. לדוגמא, מדעי מחשב. אין חיים אידאלים ועלינו להתפשר ולהכיר במיגבלותנו.כולנו מוגבלים בתוקף היותנו בני אדם. הבעיה אצלנו מגמגמים שאנו נראים "נורמלים" לחלוטין עד שאנו פותחים את הפה. הפחד מתגובת הקהל "מה יחשבו עליו" ממש משתקת. מי שלומד להשלים עם זה, להוריד בערכם של הסובבים אותו,מצליח לצלוח את החיים בקלות יחסית. כאמור הפורום תורם תרומה מעולה להרגשת המגמגמים. איננו לבד, יש עוד אלפים כמונו. להתראות בינתיים

 

[מירב של פעם]

אין אתה פשוט קולע בול../images/Emo70.gif

אוף הסבב הזה שעושים כדי לעשות היכרות או להגיד משהו הורג אותי וכן , כמעט גורם לי להתקף לב. חוויתי סבבים כאלה כמה פעמים בחיים , את רובם צלחתי אבל היתה פעם אחת שבמסגרת העבודה , נפגשנו איזה עשרים עובדות עם המנכ"ל של החנות בה עבדתי , ישבנו במעגל גדול וכל אחת היתה צריכה להגיד את שמה , את הניסיון שלה ואיפה היא עבדה בעבר. הסבב התחיל ואני התחלתי לרעוד ולהזיע , נתקפתי בפחד כזה משתק , רציתי להקיא , כאבה לי הבטן ופשוט לא יכולתי לעמוד בלחץ הזה. באיזשהו שלב לפי שהגיעו אלי קמתי ויצאתי מהאולם. אחרי זה סיפרתי שלא הרגשתי טוב (מה שהיה באמת נכון) אבל הרגשתי לוזרית ומתחמקת , נגעלתי מההתנהגות שלי.

 

[בתיה של פעם]

ב ד י ו ק , רק אני במקום להשתעל

הייתי בקורס באוןנירסיטה העברית במסגרתו כל אחד היה אמור להציג את שמו גילו וכו' , הפעם נמאסו לי כל הפטנטים של שיהוק וחנק , וניסיתי משהו חדש : ניסיתי לדגדג את נחירי האף כדי שאתעטש בלי סוף . . .ובכאילו אאלץ לצאת מהקורס. . . אבל בפעם אחרת היא בקשה מכל אחד לספר היכן הוא עושה עבודה מעשית ואז במקרה ההוא שיקרתי . . .ומסרתי פרטים שונים לגמרי , המצאות , אבל לא היתה לי ברירה . . . זה היה קורס מטיש וכבר בתחילתו ראיתי שאני הולכת להסתבך , אז פשוט כתבתי לה מכתב מנומק והנחתי לה אותו בתא , וכל חיי חזרו למסלולם. אבל זה לא נגמר , במסגרת ההכשרה המעשית (בעבודה סוציאלית) נפלתי במדריכים קשים , וכך כל ענין של דיבור ואפילו שיחת טלפון היה מלחיץ אותי ומוציא אותי מהכלים , באחת הפעמים היה קשה לי לדבר ולכן לא השארתי הודעה טלפונית לאחראי הכשרה שלי . . . הוא רטן וכעס נורא ונתן עלי חוות דעת לא חיובית במיוחד . . .היה לי קשה , , , ניסתי להלחם . . .אבל הרגשתי שזה ממוטט אותי . . . בסוף שנה"ל עזבתי את הלימודים , בסך הכל ניסיתי לעשות הסבה ממדעי ההתנהגות לעבודה סוציאלית אבל הגמגום עמד לי בדרך כרועץ , זה היה מבצע בלתי אפשרי. . . אני רק אציין כי המדריך שלי היה אדם נכה על כסא גלגלים והוא עשה עם עצמו דברים נפלאים . . . אז סתם עוד סיפור מעצבן שמשאיר לי טעם של אכזבה

 

[מירב של פעם]

בתיה הסיפור שלך חמוץ מתוק...

מצד אחד מצחיק אותי מאוד , ההתפתלויות שלך והפטנטים שהמצאת בשביל להתחמק מהגמגום...

מצד שני הפספוס שאת מרגישה עד היום , הויתור על הלימודים רק בגלל הגמגום ולא כי לא היית טובה בהם. אני ממש כועסת על אנשים שכשמים לב שיש למישהו בעיה כלשהי , דווקא מתלבשים עליו. זה קרה לי כמה פעמים בחיים אבל אני בטיפשותי לא ביקשתי הקלות בגלל הגמגום אלא אכלתי את עצמי מבפנים ועשיתי לא מעט פאדיחות. בכיתה ז' היתה לנו מסיבת סוף שנה , עשינו מעין מופע כזה והמורה הכינה לכל תלמיד קטע קצר שהוא צריך להגיד בע"פ. כל חזרה , אבל כל חזרה הייתי נתקעת באותה המילה בקטע שלי והייתי אומרת ששכחתי את ההמשך , זה כבר הגיע למצב מגוחך ואבסורדי שתלמידים פשוט ציפו שאתקע ואף היו משלימים אותי ואומרים :"איך איך את לא זוכרת? אנחנו כבר זוכרים!" (רק להיזכר בזה עושה לי רע). בסוף בהופעה של סוף השנה הופעתי כמו גדולה ואמרתי את הקטע שלי. במילה התקועה הוספתי את ו' החיבור וכך התחמקתי מהיתקעות. יכולתי באותו רגע לחוש במתח שהיה בקרב התלמידים שפשוט ציפו שאתקע... כשהוספתי את ו' החיבור הרגשתי מטומטמת וטיפשה על כך שאיני יכולה להגיד שני משפטים כמו שצריך. המורה בטוח קלטה שיש לי בעיה , אבל לא חשבה לרגע לוותר לי או לדבר איתי על הנושא ולפחות לשאול אם אני רוצה למלא תפקיד אחר בהצגה או רוצה הקלות , פשוט נהנתה לראות אותי סובלת והופכת להיות מושא גיחוך בקרב תלמידי הכתה. אגב , התחושה הזו של טמטום ליוותה אותי שנים ולפעמים מלווה אותי עד היום. היה לי עוד מקרה בו הלכתי להתלמד בתור מלצרית. הייתי צריכה ללמוד את התפריט בע"פ ואח"כ לעבור מבחן אצל אחראית המלצריות. הגיע המבחן ונשאלתי על התפריט , כמובן שמרוב התרגשות נתקעתי ואמרתי ששכחתי כמה קטעים. נשלחתי ללמוד שוב ושוב חזרתי למבחן ונתקעתי , שוב תירצתי את ההתקעות בחוסר יכולת שלי לזכור. האחראית הבינה שיש בי משהו דפוק ואמרה לי שחור על גבי לבן :"כנראה שאת לא מתאימה להיות מלצרית" (היא גם אמרה את זה בכעס וזלזול). באותו רגע הרגשתי אפס מאופס , מי לא מתאים להיות מלצר? זו עבודה כזו מתוחכמת? מה אני כזו דפוקה? הרגשתי כ"כ מושפלת שאפילו לעבודת מלצרות לא התקבלתי , איזה אפס אני כנראה... המקרה מלווה אותי עד היום וכל פעם שאני נזכרת בו נהייה לי רע.

 

[בתיה של פעם]

מירב מה לעשות , , , הרגשת הפספוס

לא יכולה לעזוב אותי . . . כי באמת אני מרגישה שפיספסתי המון . . . אני אוהבת לעזור ולתת , יכולתי להיות עובדת סוציאלית מבריקה , מנהלת חביבה , אני אוהבת לעבוד עם אנשים ולעזור . . . אבל כמו שאמרת , לא פעם הרגשתי כזאת דיבילית ששאלו אותי שם של מישהו קרוב ואני "כאילו שכחתי" , או עניתי בתשובות "תיכף אזכר " וכד' . . . חלמתי להיות "מורה להסטוריה" . . . אך הייתי משנה את דפי ההסטוריה בדיבורי. . . היו כמה אנשים ראים שראו אותי ח נ ו ק ה . גם בעבודה יש לי קטעים לא נעימים כ"כ , ראש המוסד הזמין אותי לישיבה חשובה ושאלת אותי משהו מול כולם . . . וגם התשובות היו מטומטמות לחלוטין כשהייתי בכתה ד' , וזו תמונה שחרוטה בי עד היום , היה לנו חוג בלט , בשיעור הראשון המדריכה ענת הושיבה את כולם במעגל ובקשנ שכל אחד יציג את שמו , כשהגיעו אלי . . שקט דממה , נתקעתי לחלוטין וכולם מדברים , המורה הייתה בטוחה שאני צוחקת ממנה והיא העיפה אותי מהחוג. . . ומורה נוסף (זכרונו לברכה) שאלת אותי משהו והתיבשתי , לא יכולתי לדבר , אך הוא שאלה אותי "את מפגרת" ? לאחר יומיים הוא נגש אלי והתנצל , אך אלה תמונות המלוות אותי יו יום. גם בעבודה , אני באמת עובדת מסורה ויותר , אבל יש קטעים שאני שונאת , בפרט בענין הטלפון , ישנן מזכירות במשרדים אחרים שמתלוננים שאני "לא עונה לטלפון, מתחמקת " - לך תסביר להם. רק לשותפה שלי למשרד שהיא באמת חברתי הטובה אני מספרת והיא מקסימה ומבינה אותי . . .

 

[kobino]

בלימודים דיי ניצלתי את הגימגום

הבהרתי למורים בתחילת השנה שאליי הם לא פונים בשאלות בכיתה וככה גם יכולתי להתחמק מהקראת שעורי בית (אם לא הכנתי) במבחנים בעל פה המצב היה עוד יותר טוב , המורה היה מבהיר לבוחן את המצב וחווה את דעתו על הציון שאני אמור לקבל (לפני שבחן אותי) והבוחן היה פוטר אותי בכמה שאלות קצרות עם תשובות כן , לא . כנראה שגם לגמגום כמו כל דבר בחיים יש צדדים שאפשר לנצל לטובתינו

 

[בתיה של פעם]

במה אתה עוסק במקצועך ????

 

[jac1234]

אני מהנדס אלקטרוניקה.

כעבודה מאחר ואני עובד שנים עם אותם האנשים אין לי בעיות של לחצים ומה עוד שאני מהווה סמכות בתחום פעילותי. יש לי כמובן בעיות בשיחות טלפון לחוול ו/או פגישות בחוול, מה שמקל עלי זה התרגיל שבתחילה אני מתרץ את חולשתי באנגלית, כך שנמנעת סטיגמה של מגמגם ומתחלפת במהנדס עם אנגלית עילגת. בקשר להיתקעות ב"שם", "כתובת", כדמ' היא שאנו מודעים שהשאלה תופיע וקשה לשנות שם או כתובת, מה שאנו עושים ע"ע החלפת שמות ו/או תוספת מילים כדי להימנע מהמילה "המאיימת". הענין הוא החשש מהשאלה ומהשם והמחשבה שיש שמות קלים, והמחשבה שאם היתי מקבל שם וכתובת קלים לביטוי, חיי היו קלים, מאידך המחשבה שאם היה לי שם עם 5 הברות? או משהו כמו "טשרניחובסקי"? ברור לכולנו כי הבעיה נובעת מחשש שמה יאמרו אלה שישמעו אותנו,לכן הורדת ערכם והבנה שהם בני חלוף ותיאורם כאנשים קטנים עם חולשות גדולות עוזרת. היה לי בעבר הרחוק מרצה,שהערכתי ופחדתי ממנו ,מה גם שעתידי היה מונח בידיו. היתי נתקע נוראות בפניות אליו,וככל שהיתי נתקע ההיתקעויות היו מחריפות. לאחר שנים,המרצה קיבל פרקינסון,המשיך לעבוד, עבדנו באותו תחום,והוא היה תלוי בי בדברים בסיסיים ביותר,כמו החזקה בידיו שלא ימעד, המחשבה כמה פחדתי מהאדם הנ"ל, שהוא שבר כלי ושכולם משתדלים לא להתקרב אליו כדי שלא יבזבזו זמן בתמיכה בו ובהקשבה ונסיון להבין את גימגומו,או דיבורו הקשה, החוזר והבלתי ברור. רק לאחרונה פרש,והוא מרותק לכיסא גלגלים. קשה לומר זאת,אבל בגינו היו לי לילות רבים של זיעה קרה. זה נותן פרספקטיבה על מהות האדם ועל ביזבוז המשאבים האדיר שאנו משקיעים לעיתים כדי לעקוף אירוע שבו נאלץ להציג את עצמנו בפני אדם שחשובה מאד לנו דעתו עלינו.