הסיפור של הדסה
חוה הזו. הקרקע כה שורפת עד שאפילו סנדליה מצוידות הסוליה העבה אינם מועילים לה בחציצה בין חום האדמה לבין כפות רגליה המשכילות לדלג בחינניות המגושמת שלה, על - מנת לחסוך כאב, ולו מנה קטנה של סבל גופני. עוברי הקבע ברחוב ``גרעין``, הלא הוא רחובו הראשי של הכפר, שמים ליבם דרך קבע וטבע לדמותה של חוה, הפעוטה הראשונה של כפר ``ראשית``. טוענים חכמי המקום, שמדד חכמתם מוערך בבקיאות ובידע בתורת הסנדלרות לדורותיה, שיש בזאת הקטנה תכונה מרתקת, תמימות כובשת. צעדיה מבשרים נשימה אחרת, כמו אותה הנשימה הבאה מעומק הגרון דרך הפה אל נחיר המפענח צלילות לאחר שנלגם ע``י שכנים רעבתניים – שפתיו, תה נענע ממוצא אמיתי. נוסף על כך, הם מעלים נקודה פיוטית פחות, זו העובדה שחווה היא אכן העולל הראשון על אדמה שכוחת – אל זו שצווחות לידתו הקיצו לא מעט נרדמים בשעת לילה מאוחרת ואף עוררו תקוות רבות בקרב המתיישבים. אודות לילה זה נרקמו אגדות ומעשיות לרוב, החכמים קובעים שרובן ככולן הנן בגדר עובדות חיות, וכל הטוען אחרת מועד לחרם שאינו מאורגן. רגישות העוברים והשבים לנוכחותה של חוה, מאפשר להם להבחין בכך שהיום שלא כמו כל יום, נאבקת היא בתקתוק השעון. הליכתה החפוזה, מבטה המרוכז אל עברה של מטרה נסתרת, גבותיה המשיקות לחיים ושולי שמלתה המורמים מעט כלפי מעלה בעזרת ידיים תומכות - כל אלו עדות חיה לכך שמתנהל לו יצור עסוק להפליא, והצורך בשלט המכריז: ``אין להפריע``, הוא מיותר בהחלט שהרי הכל כבר מדבר מעצמו. אצל חוה לפחות, כך מתרחשים הרחשים והלחשים חשים, בין אם כמוסים הם ובין אם גלויים. הרהוריה של חוה מתאימים עצמם למקצב הלב הנובע ישירות מפסיעותיה הנחפזות, האם השעות הבאות יענו על דמיון החצות שלה?. בזריזות איבריה היא משדלת את האכזבה להירגע ומרככת את העובדה שהורתה יחידתה יצאה את הכפר דווקא ביום היקר לה ביותר בחודש, הלא הוא ``יום - השמחה``...
