../images/Emo32.gifטוב, אז זה הסיפור:
אני מתנדבת בהוסטל של אנשים עם מוגבלויות קשות, והציור הזה, הוא פרי דיאלוג בין אישה משם, לביני: הצעתי לחוה, אחת הדיירות, לצייר איתי והצבתי לנו כללים מעטים, אך נוקשים: כל אחת בתורה, לוקחת צבע אחד בלבד, מציירת בהתייחס למה שהשניה עשתה, וכמעט במשיכת צבע אחת. זה מה שיצא. אני מאד אוהבת את הציור הזה, כי אני רואה בו את ההפרייה היצירתית אולי הכי גדולה שחוויתי- האיזון בו נוצר מהניגוד בינינו: בין הנועזות ועוצמת הרגשות שלה, לבין הצורך שלי בפרספקטיבה ומשמעות.