המשך לשרשור הקודם עם שאלה לשאלה של מאמי

[ניצת הגפן]

המשך לשרשור הקודם עם שאלה לשאלה של מאמי

אם כבר אנחנו בעניין של "יש תקן"/ "אין תקן", ובעניין של כמו שמאמי ניסחה את זה "אז בשביל מה"... אני רוצה להוסיף שאלה לענין הזה, כי נראה לי שמהמקום של כתיבת דוקטורט (ביתר עוצמה, אני חושבת לעומת כתיבת תזה) - כגדול הציפייה כך גודל האכזבה, וכך נוצר מצב - שבו באמת מתאכזבים כשמסתיים פרק כתיבת הדוק' ולפתע - יש מין "ירידת מתח" ו"ריק" גדולים. ואני שואלת - לאדווקא -"בשביל מה", אל יותר - האמנם כולם הולכים לדוקטורט כדי להתברג לאקדמיה? אין אנשים שעושים את זה רק בשביל הכיף? ואם רק כדי להתברג - האם אין להם ולו לרגע פקפוק שאומר - ל א בטוח שהמסלול האקדמי יקרום עור וגידים? אין אף רגע במהלך הדרך שאתם הבנתם בו שאין בעצם כל סיכוי לתקן (בלי קשר לגיל ונסיבות, אלא פשוט - כי בחוד , למשל, אין תקנים פנויים ולא ייווצרו כאלה בעת הקרובה?) האם השיקולים להמשיך או להפסיק דוק' נקבעים לפי המטרה הסופית של הגעה לשורות האקדמיה לנצח? כי אני ממש לא בטוחה שאצלי זה כך. אני הלכתי לדוק' כי זה היה לי חשוב, ומענין ומרתק וכי אני מרגישה תורמת תרומה חשובה מאוד למדע ולמחקר בתחום שלי , אבל - היה ברור לי בכל רגע נתון מהשנה הנייה של המ.א שלי, שרוב הסיכויים - שלא אמצא את מקומי בחוג לאורך שנים, פשוט כי - תקנים למאסטרנטים ודוקטורנטים - שהם תקנים זמניים ולפי חוזי העסקה חלקיים - יש עדיין, אבל תקנים קבועים - אין, ולא היו כבר לרבים לפניי. ואולי בגלל זה- אני די מפוכחת לגבי הענין הזה. לא מצפה ולא מתאכזבת, ומהדברים שאני קוראת כאן - עולה בי תחושה - שכאילו אם אין משרה עם תקן בסוף המסלול המפרך הזה - הרי לכאורה הכל לא היה שווה את זה, כאילו "אין בשביל מה" לעשות את זה. מה דעתכם? האמנם כל המסלול הזה יש לו רק מטרה אחת מסומנת - של תקן באקדמיה - שרק היא שתקבע את "מידת ההצלחה" לכאורה? או שגם הסיפוק האישי, והיציא הלעולם אחר-כך עם ידע וכלים אחרים ורבים יותר מספיקים ולא חייבים דווקא תקן כדי להרגיש שהמשימה הוכתרה בהצלחה והיתה שווה את המאמץ?

 

[mummy]

פששש... איזה כבוד עשית לי

בקצרה, כי באמת נראה לי שדשתי בזה יתר על המידה ביממה האחרונה: לא הלכתי לעשות דוקטורט כדי להתברג באקדמיה. זה היה ברקע, כאופציה שבפרוש היתה לה ויש לה עדיפות, אבל עשיתי לפני זה סיבוב בחוץ די מפותל והגעתי לדוקטורט אחרי מסלול לא קצר ויש שיגידו אף מכובד, אבל לא רציתי להשאר בו, והדוקטורט נראה לי הדבר המעניין והנכון לאותה נקודה בזמן. כבר אז ידעתי שבסוף השלב הזה, תגיע עוד צומת כזו שבה אצטרך להחליט מה הלאה, וידעתי שלא בטוח שארצה באמת להמשיך באקדמיה. נדמה לי שככל שהתקדמו השנים והעבודה והמחקר, שאהבתי ועניין אותי וריתק אותי, וגם הרגשתי שהוא חשוב ויש לו תרומה לא רק ברמה האישית שלי, אלא ממש כחלק מתפיסת עולם שלמה ורצון להביא לשינוי במשהו שנראה לי שראוי לשנות אותו, התפתח גם הרצון להמשיך ולעשות את זה עוד ויותר. והנה עכשיו, זה לא כל כך ברור איך ואיפה אני יכולה לעשות את זה, ומנגד בעולם שבחוץ נראה שלדוקטורט הזה אין הרבה ערך, או פחות ממה שנדמה לי שמגיע לו

. וזה מבאס. ועוד נקודה: נדמה לי שהשהות בתוך האקדמיה, בין הכנסים, והסדנאות, והכתיבה, והלימוד וההוראה אם יש כאלה, במשך כל השנים של העבודה על הדוקטורט, מעצבת איזה תחושה שמשרה באקדמיה זה הדבר שצריך לעשות אחרי באופן "טבעי" וזה הכיוון היחיד ש"ראוי". ברור שזה לא נכון באמת, וברור שיש עוד דברים אחרים חוץ מקריירה אקדמית, אבל מתוך העולם הזה, רואים אותם פחות. אולי עכשיו, כשאני על הסף, כמו שקורה בכל סף או שוליים, הדברים נראים פתאום אחרת וגם זה תורם לבאסה ההיא. סתם מחשבה שעלתה לי עכשיו באופן אסוציאטיבי... (ויפה שהצהרתי שאכתוב בקצרה

).

 

[תזאי בדימוס]

רוב אלו שמסיימים דוקטורט

לא משתלבים באקדמיה. הם ממשיכים לתעשיה או למשרות ציבוריות כאלו או אחרות בהתאם למקצוע שלהם. אני חושב שהדוקטורט נותן כלים נפלאים של יכולת מחקר עצמאית. היכולת ללמוד לבד. אלו הם מפתחות הידע. זה מה שחשוב בו יותר מכל.

 

[22ק ו ס ם]

ברור שלא

אני חושב שיש פה ריכוז גבוה של אנשים ממדעי החברה והרוח ולכן ההתלבטויות הללו עולות יותר. במדעים המדויקים יותר יש יותר אופציות ולכן אולי קל יותר. הנקודה הכי חשובה היא לדעת לאן נכנסים, למה לצפות ולהיות ריאליים. נקודה חשובה אחרת, זה לנסות להגדיר מטרות מה לעשות אחרי סיום הדוקטורט. כפי שכבר דשנו פה לעייפה, הלימודים בישראל לא מעודדים את זה ולכן אני חושב ששומעים הרבה יותר תלונות מהסטודנטים הישראלים ופחות מהזרים. גם שוק העבודה בארץ מצומצם וזה בעייתי. זו אגב הייתה אחת הסיבות שהביאו אותי ללימודים בחו"ל כי ידעתי שעם דוקטורט בארץ יש סיכוי גדול יותר להיתקע. מצד שני, אם כפי שאת מספרת את יודעת מראש שאין סיכוי גבוה למשרה אקדמית ועושה את התואר בעיקר בשבילך אז כל הכבוד לך, זו גישה מאוד בריאה לדעתי.

 

[חצישלישרבע]

הרבה סיבות

הזווית שאני מכירה היא זו של מדעים מדוייקים, כי רק אותה אני מכירה, אבל ממה שראיתי ואני עדיין רואה סביבי, המרדף אחרי "משרה אקדמית" הוא לא המניע היחיד. אחד המניעים שאני חושבת שלא עלו כאן וראיתי לא מעט הוא המניע של "אינרציה". אני באמת ובתמים חושבת שיש לא מעט אנשים שעושים תארים תקדמים כי בנקודת הזמן הספציפית הזו הם פשוט לא רואים משהו טוב יותר לעשות עם עצמם, והאקדמיה היא מקום מאוד נוח להשאר בו. המעבר מתואר ראשון לשני הוא כמעט בלתי נראה, ועוד יותר ככה במעבר מתואר שני לדוקטורט (כל עוד הם כולם בישראל). ובאמת יש את גורם העניין. חלק לא מבוטל מחוג המכרים שלי או שסיים דוקטורט או שעוסק בו עכשיו. לאף אחד מהם לא תהיה בעיה למצוא עבודה בתחום המקצועי שלהם, והם לומדים מתוך עניין גרידא. ויש את אלמנט שדרוג קורות החיים. במצב בו יש שחיקה בערך התואר הראשון - יותר אנשים הולכים לעשות תואר שני. עכשיו אנחנו רואים שחיקה גם בערך התואר השני - אז יותר אנשים ממשיכים לדוקטורט. אבל ממרחק של שנתיים, אני היום מרגישה שהתואר השני שלי הוא הרבה יותר בעל ערך ממה שהרגשתי כשסיימתי אותו. בזמן שעבדתי עליו אני חושבת שנפלתי אי שם בין קטגוריית האינרציה לשדרוג קורות החיים. הבלחות העניין שגיליתי במחקר לא כיסו על העובדה שאני כבר לא נהנית מהחוויה האקדמית, והמטרה היתה בעיקר לסיים, כי אני לא אוהבת לוותר באמצע, וכי חבל על ההשקעה עד כה. בגלל שלא רציתי לעסוק יותר בתחומים "טכניים", לא חשבתי שעצם המחקר עצמו יועיל לי יותר, לכל היותר כותרת מאוד מרשימה על קורות החיים. כיום בעבודה הנוכחית שלי, אפילו מעבר לכלים השימושיים שקיבלתי לעבודת היומיום מעצם המחקר, אני יודעת שבבוא העת התואר השני הספציפי הזה, דווקא בגלל הטכניות שלו, יכול לעזור לי למצוא את העבודה הבאה. אז בדיעבד אני ממש מרגישה שזה היה שווה את המאמץ.

 

[יעל אפריל]

בשביל מה? כי זה כיף

הסיבה הבסיסית ביותר שלי היא שאני מאוד נהנית מזה. הדוקטורט מאפשר לי לעסוק במחקר, לעומק, באינטנסיביות. להקדיש ארבע שנים למה שאני אוהבת לעשות.

כי זה משתלם. מהמלגות בשנים האלו אני מרוויחה הרבה יותר מאשר הרווחתי כשעבדתי במקצוע מחוץ לאוניברסיטה.

כי הסביבה האקדמית נעימה לי. אני מאוד אוהבת ללמד. מעניין לי בכנסים. נוח לי להיות מוקפת באנשים דומים לי. החופש המוחלט מאתגר אותי.

כי לא מצאתי דרך אחרת או מקום אחר שבו אוכל למקסם את היכולות שלי, שבו הדברים שבהם אני הכי טובה יבואו לידי ביטוי כל כך שלם.

וכן, כי זה מה שצריך לעשות כדי שיהיה בכלל סיכוי להישאר באקדמיה.

כי זה בוער בעצמותי. קלישאי ככל שתהיה הסיבה הזו, היא לא פחות חזקה מהקודמות. לא שהיא מספיקה לבדה. לא הייתי ממשיכה לדוקטורט אם לא הייתי מקבלת מימון הולם, אם לא הייתי טובה בזה, אם לא היה לי טוב במסגרת הזו. בתחום שלי, אם לא באקדמיה, אין יתרון לתואר שלישי ויש מעט מאוד עבודה (ורובה בשכר מינימום) כך שהדוקטורט לא ממש יקדם אותי לשום מקום. אבל גם אם בסוף הדרך לא אצליח להתמקם באקדמיה, הדרך עצמה אהובה עלי. (אוי, כמה שאני אופטימית וחיובית. העולם יפה יותר כשנגה מתעוררת פחות משלוש פעמים בלילה)

 

[משוש30]

../images/Emo6.gif כל כך נכון גם אני ישנה כבר שני לילות

כמעט ברצף. משנה לחלוטין את העולם מסביב

ומסכימה עם כל אחד מהסעיפים שכתבת.

 

[Kalla]

האמת היא שבכלל לא חשבתי להמשיך לדוקטורט.

סיימתי תואר שני ותמיד עבדתי במקביל במקצוע שלי, ואחרי סיום התואר התכוונתי להמשיך לעבוד. אני מאוד אוהבת ללמוד, אך לא יכולתי להרשות לעצמי עם 4 ילדים גם לממן לימודים לתואר נוסף (בזמןם שגם בעלי לומד לתואר שני) וגם להרוויח פחות בתקופת הלימודים כי מטבע הדברים לא ניתן לעבוד במשרה מלאה. אבל הציעו לי לבקש מלגת הצטיינות, וכך יצא שבמקום לשלם שכר לימוד אני גם מקבלת שכר חודשי וגם עובדת בנוסף, ולכן המשכתי את הלימודים בשמחה. מטבע הדברים, היות שכך בכלל לא בניתי על קריירה אקדמית וגם כיום, לאחר שהתחלתי את התואר, אין לי מושג אם אני בכלל רוצה קריירה אקדמית. יש לי כבר עבודה מעניינת במקצוע שאני אוהבת, אם כי הכל פתוח ואם יצוץ משהו מעניין באקדמיה בטח אשקול גם אפשרות זו בכובד ראש, אך זו לא המטרה שלי בכתיבת הדוקטורט. אני עושה את זה כי זה מעניין ומהנה וכי זה מתאפשר לי מבחינה כלכלית.

 

[נועה לביא]

אני לגמרי מתעסקת בהווה

מילדות שנאתי את שאלת ה"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול..." וחשק להתעסק בה עדיין אין לי. אני מתעסקת בהווה, ונהנית מעיסוק שאני אוהבת. מה אם בסופו של דבר לא אהיה באקדמיה? אז לא אהיה, אני בטוחה שאוכל למצוא את עצמי בעולם. קורה לפעמים שיש לי רגעים של מחשבות כאלה, אבל זה עובר די מהר.

 

[MissScotland2004]

אני רציתי לעבוד על פרוייקט משלי

מחקר שאני אחראית עליו לבד מא' ועד ת'. בגלל זה הלכתי לדוקטורט. מה שעומד מאחורי זה זה הרצון שלי להכנס למשרות בהייטק שמצריכות PhD או לחילופין לעבוד על סטארט אפ משלי. אין לי שום כוונה כרגע להשאר באקדמיה, אבל כמו שהוכחתי לעצמי בשנים האחרונות שוב ושוב - never say never. חוץ מזה, יש עוד כמה סיבות משניות כמו העובדה שהתחשק לי באותו זמן להשאר באקדמיה אחרי התואר השני, שרציתי להשאר באדינבורו, והעובדה שקיבלתי מימון מלא לתקופת הדוקטורט.

 

[מממאיה35]

אני הלכתי לדוק' בידיעה שאני

לא רוצה להמשיך באקדמיה, אלא פשוט להתמקצע בשיטות מחקר וכו' שיעזרו לי אחכ להשתלב בשוק הפרטי. מבחינתי האקדמיה היא שלב בדרך, שלב בו אני מעמיקה בידע שלי והופכת להיות מועמדת לעבודה עם איכויות (מקצועיות/לימודיות/מחקירות) טובות יותר

 

[פלפל אנגלי]

לא, לא ממש...

הלכתי לעשות דוקטורט כי התחום עניין אותי. לא היתה לי אג'נדה מעבר לזה, לא חשבתי שמקומי יהיה רק באקדמיה - ואני עדיין לא חושבת כך. מחכות לי לפחות עוד 4 שנים של עבודה, ומי יודע מה יהיה בסופן? כרגע אין בתחום שלי מחלקה סבירה בארץ. אולי עד אז יקרה הנס ומשהו יגדל? אולי אחליט לעבור לתעשיה שרק גדלה? אולי אשאר כאן ואמצא את עצמי דווקא באקדמיה האמריקאית? אין לי מושג, ולמען האמת, אני משתדלת מאד שלא לחשוב על זה.

 

[משוש30]

ברור שיש אנשים שעושים את זה בשביל הכיף

לי, מרגע תחילת הדוקטורט, מתוך אופטימיות או נאיביות קוסמית, היה ברור שאני אשתלב באקדמיה בסופו של דבר. הספקות מתחילים לחלחל דווקא עכשיו יחסית לקראת סופו של הדוקטורט. ברור לי ברמה הלוגית שיש סיכוי סביר שאני לא אקבל את המשרה. מצד שני ברור לי לחלוטין שמה שלא יהיה-יהיה לטובה. שאני אעסוק במה שאני אוהבת בדרך זו או אחרת. האמת זה מה שהנחה אותי בהחלטות שלי תמיד. אף פעם לא פעלתי מתוך שיקולי תועלת לטווח ארוך. אף פעם לא הלכתי ללמוד משהו כי יש בזה פרנסה ולא פסלתי לימודים כי בזה אין. אני מאמינה בלב שלם שמי שעושה את מה שהוא אוהב בסופו של דבר יהיה גם טוב בזה. ואם הוא יהיה טוב, הוא ימצא את הדרך גם לחיות ממה שהוא אוהב. מיליונר הוא אולי לא יהיה אבל עבודה מספקת וטובה כן תהיה לו. בימים הפתוחים של האוניברסיטה כשניגשים אלי סטודנטים ושואלים "אבל מה עושים עם זה אחר כך?" אני מרביצה בהם האני מאמין שלי. זאת לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא האם אתה אוהב את מה שאתה לומד ונהנה מזה. הדרך לעסוק בזה מאוחר יותר כבר תתגלה. life will make the way. 'צטערת אם זה נשמע ניו אייג'י. אבל זו התחושה הפנימית שלי ועוד לא הצעטרתי שפעלתי על פיה.