היי
לא שגעת אותי בכלל, אני שמחה שאת מצליחה לכתוב כאן ולספר מה את מרגישה. את מדברת הרבה על הרצון שלך שיראו אותך ויבינו אותך בלי שתגידי מה את רוצה. נשמע שאת מאוד מבינה שזה בעייתי ושזה משהו שפוגע בך, אבל שהרצון הזה כרגע חזק מאוד ומשתלט, אפילו שעמוק בפנים את מבינה שבשביל שבאמת ידעו מה את רוצה, את צריכה להגיד את זה. אני מבינה ממה שכתבת שאת לא רוצה ללכת לפסיכולוג, אבל דווקא הקושי הזה בלהגיד מה את רוצה זה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול, וללמוד איך להתגבר עליו. תארת את החשש שלך מזה שקשה לך להפתח בפני אנשים, ושאת חוששת שככה זה יהיה בטיפול. זה בסדר אם לא קל לך לדבר, והרעיון בטיפול הוא לתת לך את הזמן שאת צריכה, על מנת שתוכלי להפתח. אני חושבת שעם הזמן, כשמתחילים להרגיש נוח, ונבנה אמון, גם מתחיל להיות קל יותר לשתף את הפסיכולוג במה שמרגישים. מעבר לזה, הקושי הזה להפתח ולדבר זהגם משהו שאפשר להביא לטיפול, ולהתייחס אליו. אני רק חושבת שחבל שתפסלי טיפול על הסף, בלי לתת לעצמך קצת מקום לחשוב על זה, ולראות איך את מרגישה עם זה... ולגבי המורה, למה את חושבת שזה יעורר שאלות אם תלכי אליה אחרי השעור? זה נשמע לי הכיוני שתלמיד הולך למורה אחרי שיעור להגיד משהו, לא? ולגבי היחס שלה אליך, אני לא חושבת שיש סיבה שהיא תתייחס אליך כמו אל מסכנה. אני חושבת שזה דווקא משהו שדורש ממך הרבה אומץ, ללכת לדבר איתה. זה מראה על יוזמה ועל כוחות, ולא על מסכנות. וזה שעצוב לך בגלל מה שהיה בפולין, גם זה לא משהו שאמור לגרום לה להסתכל עליך כעל מסכנה. זה רק אומר שקשה לך כרגע, וזה לא משהו שצריך להתבייש בו או להרגיש איתו לא נוח. למה את חושבת שהיא תתייחס אליך כמו למסכנה?
לא שגעת אותי בכלל, אני שמחה שאת מצליחה לכתוב כאן ולספר מה את מרגישה. את מדברת הרבה על הרצון שלך שיראו אותך ויבינו אותך בלי שתגידי מה את רוצה. נשמע שאת מאוד מבינה שזה בעייתי ושזה משהו שפוגע בך, אבל שהרצון הזה כרגע חזק מאוד ומשתלט, אפילו שעמוק בפנים את מבינה שבשביל שבאמת ידעו מה את רוצה, את צריכה להגיד את זה. אני מבינה ממה שכתבת שאת לא רוצה ללכת לפסיכולוג, אבל דווקא הקושי הזה בלהגיד מה את רוצה זה משהו שאפשר לעבוד עליו בטיפול, וללמוד איך להתגבר עליו. תארת את החשש שלך מזה שקשה לך להפתח בפני אנשים, ושאת חוששת שככה זה יהיה בטיפול. זה בסדר אם לא קל לך לדבר, והרעיון בטיפול הוא לתת לך את הזמן שאת צריכה, על מנת שתוכלי להפתח. אני חושבת שעם הזמן, כשמתחילים להרגיש נוח, ונבנה אמון, גם מתחיל להיות קל יותר לשתף את הפסיכולוג במה שמרגישים. מעבר לזה, הקושי הזה להפתח ולדבר זהגם משהו שאפשר להביא לטיפול, ולהתייחס אליו. אני רק חושבת שחבל שתפסלי טיפול על הסף, בלי לתת לעצמך קצת מקום לחשוב על זה, ולראות איך את מרגישה עם זה... ולגבי המורה, למה את חושבת שזה יעורר שאלות אם תלכי אליה אחרי השעור? זה נשמע לי הכיוני שתלמיד הולך למורה אחרי שיעור להגיד משהו, לא? ולגבי היחס שלה אליך, אני לא חושבת שיש סיבה שהיא תתייחס אליך כמו אל מסכנה. אני חושבת שזה דווקא משהו שדורש ממך הרבה אומץ, ללכת לדבר איתה. זה מראה על יוזמה ועל כוחות, ולא על מסכנות. וזה שעצוב לך בגלל מה שהיה בפולין, גם זה לא משהו שאמור לגרום לה להסתכל עליך כעל מסכנה. זה רק אומר שקשה לך כרגע, וזה לא משהו שצריך להתבייש בו או להרגיש איתו לא נוח. למה את חושבת שהיא תתייחס אליך כמו למסכנה?
