הילה המאקסימה
New member
[המשלחת ל]פולין שלי.
אני רוצה לכתוב משהו שאני אהיה שלמה איתו. משהו משמעותי כזה, שאני אעריך את עצמי על כשרון הכתיבה שלי, על הרצינות שלי, העומק שלי. אני רוצה להביא על הכתב את מה שאני מרגישה, בצורה היפה ביותר, האמיתית ביותר, המדוייקת ביותר. רק עכשיו את מתחילה לקלוט את התחושות שדרים וגלים של רגש פוגעים בך כמו חצים עם קרן ליזר מדוייקת בקצה, שפוגעת בדיוק במקום הזה ששם נחות להן הדמעות קרן ליזר שפוגעת בדיוק במקום שבו נחים להם הזכרונות שלך0 ואז את מתחרטת על התמונה ההיא שלא צילמת, ועל הזכרון הזה שלשניה ברח מהקופסא הענקית הזאת במוח שלך אבל אז לאט לאט את מבינה שהפחד הנורא הזה מלשכוח, הפחד מלא להרגיש, הדחף הזה לעצור את הדמעות ולאטום את עצמך כבר לא קיים שם אטמת את עצמך כי פחדת לבכות, לראות אנשים שאת אוהבת, בכלל, להתמודד. אבל עכשיו את מרשה לעצמך להפתח, לראות שהפחד כבר איננו. ואת זוכרת וזוכרת וזוכרת ואת מרגישה ומרגישה ומרגישה אבל עדיין יש בך ניגודים, מחשבות, זכרונות, רגשות שלא הגיעה אליהם הקרן הזאת עדיין. אבל זה בסדר, את יודעת שיש לך את כל החיים שלך כדי שהקרן הזאת, תפגע בנקודות הכי עמוקות שלך. ואז תעשי רוורס בזמן, תחזרי לאותו מקום, לאותה שניה, ותרגישי אחרת. תנסי לשחרר את הרגש האטום שלך, ולהרגיש את המקום, את האוירה את המוות. כשאת כאן בחממה שלך, עם האהבה שלך והחיים היפים שלך. מעבר לפינה נמצא לו מוות ממש פה ברחוב ליד. זוכרת את התמונה הזאת שכל כך רצית לצלם? אבל לא הספקת? זה בסדר, את רק צריכה ללכת כמה צעדים כדי להגיע לאותו מקום ארור, לאותו מקום שחקקת עמוק עמוק בזכרון שלך. ואל תדאגי ילדה, גם כשאת קצת מפחדת, עצובה, כואבת, יש לך אותי כדי למצוא נחמה. יש לך את עצמך. סוף סוף הן הגיעו. ברוכות הבאות דמעות. מבחינתי המסע רק עכשיו מתחיל.
אני רוצה לכתוב משהו שאני אהיה שלמה איתו. משהו משמעותי כזה, שאני אעריך את עצמי על כשרון הכתיבה שלי, על הרצינות שלי, העומק שלי. אני רוצה להביא על הכתב את מה שאני מרגישה, בצורה היפה ביותר, האמיתית ביותר, המדוייקת ביותר. רק עכשיו את מתחילה לקלוט את התחושות שדרים וגלים של רגש פוגעים בך כמו חצים עם קרן ליזר מדוייקת בקצה, שפוגעת בדיוק במקום הזה ששם נחות להן הדמעות קרן ליזר שפוגעת בדיוק במקום שבו נחים להם הזכרונות שלך0 ואז את מתחרטת על התמונה ההיא שלא צילמת, ועל הזכרון הזה שלשניה ברח מהקופסא הענקית הזאת במוח שלך אבל אז לאט לאט את מבינה שהפחד הנורא הזה מלשכוח, הפחד מלא להרגיש, הדחף הזה לעצור את הדמעות ולאטום את עצמך כבר לא קיים שם אטמת את עצמך כי פחדת לבכות, לראות אנשים שאת אוהבת, בכלל, להתמודד. אבל עכשיו את מרשה לעצמך להפתח, לראות שהפחד כבר איננו. ואת זוכרת וזוכרת וזוכרת ואת מרגישה ומרגישה ומרגישה אבל עדיין יש בך ניגודים, מחשבות, זכרונות, רגשות שלא הגיעה אליהם הקרן הזאת עדיין. אבל זה בסדר, את יודעת שיש לך את כל החיים שלך כדי שהקרן הזאת, תפגע בנקודות הכי עמוקות שלך. ואז תעשי רוורס בזמן, תחזרי לאותו מקום, לאותה שניה, ותרגישי אחרת. תנסי לשחרר את הרגש האטום שלך, ולהרגיש את המקום, את האוירה את המוות. כשאת כאן בחממה שלך, עם האהבה שלך והחיים היפים שלך. מעבר לפינה נמצא לו מוות ממש פה ברחוב ליד. זוכרת את התמונה הזאת שכל כך רצית לצלם? אבל לא הספקת? זה בסדר, את רק צריכה ללכת כמה צעדים כדי להגיע לאותו מקום ארור, לאותו מקום שחקקת עמוק עמוק בזכרון שלך. ואל תדאגי ילדה, גם כשאת קצת מפחדת, עצובה, כואבת, יש לך אותי כדי למצוא נחמה. יש לך את עצמך. סוף סוף הן הגיעו. ברוכות הבאות דמעות. מבחינתי המסע רק עכשיו מתחיל.
