המשל על הפוטבול בספר השלישי

[יאיר 23]

המשל על הפוטבול בספר השלישי

בחלק השלישי של שיחות עם אלוהים ניל מדבר עם אלוהים בשפת פוטבול. הוא שואל: "איפה אנחנו על מגרש הפוטבול?" אלוהים עונה: "על קו ה 12 יארד" ניל שואל: "מה רק שם?" (כי במגרש פוטבול יש 100 יארד) ואלוהים עונה: "רק במאה האחרונה עצמה התקדמתם מקו ה 6 יארד". ניל שואל: "יש לנו סיכוי להבקיע טאצ'דאון?" ואלוהים עונה: "אם לא תאבדו שוב את הכדור". ניל שואל: "ואנחנו קרובים לאבד את הכדור?" ואלוהים עונה: "אתם כרגע ברביעי ועשר". מי שמבין בפוטבול יודע ש"רביעי ועשר" זה מצב נואש וכמעט חסר סיכוי ואם לא יבוא מהלך בלתי צפוי, רוב הסיכויים שהקבוצה תאבד את הכדור. אז אני מרים כפפה ושואל: מה אנחנו יכולים לעשות? אולי הגיע הזמן שנתאחד ולפחות נחשוב מה אנחנו רוצים לעשות (אם בכלל אנחנו רוצים)? מצפה לתגובות!

 

[elirand2]

תתחיל אתה

כל הספר בא בשביל לתת לך זוית שונה לראות את המציאות בקשר לשאלתך אנחנו לא רוצים כלום אנחנו רוצים רק מה שעושה לנו הרגשה טובה שאנחנו זורמים עם זרם האהבה והחיים אני לא חושב שאתה מושלם שמי שמכיר אותך במציאות חושב שאתה מושלם, וגם לא משנה מה תעשה אף אחד לא יחשוב כך. זאת נקודה חשובה כי אין לך לאן לשאוף קדימה, אלא להתקדם הלאה עם עצמך וברגע מסוים לדעת שאתה מושלם, כי מאחרים אתה לא תשמע את זה לעולם ! ברגע שתדע כמה אתה מושלם, אולי אז תוכל לתת את זה לאנשים אחרים אולי לא, אבל צעד אחד קדימה כבר נעשה..

 

[גריני]

מה אנחנו רוצים?

מה שאני רוצה, ומה שרובנו רוצים - זה לחיות פחות או יותר בשלווה ובהרמוניה (לפחות רוב הזמן). הדרך לשם, כפי שאני רואה אותה - היא להתחיל בקטן: לדעת לקבל את עצמך, להרגיל את עצמך לסבלנות וסובלנות לאחרים. וזה כ"כ נכון לנו - כישראלים... חוסר הסבלנות שלנו, חוסר הפרגון - זה פשוט רעה חולה.... דוגמא: בנתב"ג כאשר חוזרים מחו"ל ושוב כולם מצטופפים בביקורת דרכונים, וכולם נאנחים איך זה נראה אחרת בחו"ל... אז רק כרגע חזרנו, הרשמים מאיך שהדברים מתנהלים אחרת בחו"ל עדיין טריים, ובכל זאת ברגע שגלגלי המטוס נוגעים באדמת ישראל - הכל חוזר לקדמותו... אז אם כל אחד ואחת מאתנו יחליט: מהיום אני מתנהג בארץ כמו בחו"ל... מנומס כמו הבריטים... שליו כמו שוויצרי... וכו' - לאט לאט הדבר הזה יתפשט והשינוי המיוחל יגיע. זוכרים את חודש האבל על רבין? זוכרים איך לא היו צפצופים בכבישים? איך היינו כולנו אדיבים? - אז אפשר לחיות כך גם בלי אֵבל....

 

[elirand2]

גריני

אני לא בטוח שכל אחד רוצה להיות מנומס כמו בריטי או שליו כמו שוויצרי . כל אחד רוצה להיות עצמו באופן מלא מה שעוצר בעדו זה אך ורק דבר אחד שאינו נסתר מהעין והוא הסביבה שהוא נמצא בה. אני אדם שליו ונינוח, מאושר וחייכן, רגוע ואוהב, אין בי כעס או שנאה לכלום, אני אוהב כל דבר שאני רואה ונוגע. אבל דבר אחד אני לא אני לא מצליח בכל רגע בחיי להתמודד עם העצמי האמיתי שלי עם הסביבה שבא אני נמצא, ואם אותם אנשים שבהם אני נוגע הסיבה העקרונית לזה היא שאותם אנשים נוגעים בי בדרכם המסתורית שמעכבת את רגשותי החיוביים, והופכת אותם לדרכם שלהם, שבה הם בוחרים לחיות, ובדרכם הם מצליחים לשנות ולא תמיד באופן מודע, אלא באופן אנושי מוחלט.

 

[גריני]

מה זה "האני האמיתי שלי"?

איך אדם יודע מתי הוא פועל מתוך "האני האמיתי שלו"? ומתי הוא פועל מתוך השפעות הסביבה, כפי שקראת להן? ברור שלא כולם רוצים להיות בריטים = מנומסים, או שוייצרים = שלווים (בוא ואגלה לך בסוד... גם אני לא...

). מה שאני יודעת - זה שצורת החיים שלנו כאן בארץ - איננה לרוחי! גסות הרוח שרבים מאיתנו מגלים, חוסר ההתחשבות באחר, המחשבה שהזמן שלי תמיד יקר וחשוב יותר מהזמן של כל האחרים.... וכו' וכו'... הלוא אתה יודע על מה אני מדברת.... כל זה - גורם לי הרבה מאוד עוגמת נפש, מכביד על החיים - סתם! אפשר גם אחרת והייתי מאוד רוצה לראות שינוי חברתי שכזה.