אותי מעצבן בעיקר צביעות והיתממות של אנשים (ואם יש להם כיפה ובגדים בצבעי פינגווין, זה אפילו עוד יותר מעצבן).
אתם מבינים שאני כרגע עצבנית על השכן החדש שעושה ברכוש המשותף מה שבא לו, כאילו אין לו בעלים נוספים, ואז שואל בתמימות למה כועסים? זו קבלת הפנים שעושים פה לשכנים חדשים? ותוהה למה אני לא מאמינה להצהרתו, שהדבר הכי חשוב לו זה למנוע עוגמת נפש הכי קטנה מהזולת...
אבל גם עליהם אני מנסה ללמד זכות, ומבינה את הרצון להעמיד פני מפגר שלא מבין דברים בסיסיים, כאשר לא מסכימים לך לסכן חיים ברכוש המשותף, או לחוץ בגלל התמודדות מול קבלן, וקצת לא שם לב לזכויות אדם בסיסיות ביותר, עבירות פליליות וכו'...
זה לא שאני לא אעמיד אותו במקומו בצורה מאוד ברורה. אבל להרגיש קצת את החולשות של הזולת ולכעוס פחות - אני יכולה.
אז אני מאוד מזדהה עם התגובות שלך בסוגריים למשפטים המעצבנים של אנשים, שלא חשבו חזק לפני שפתחו את הפה, או שחשבו, אבל זה המכסימום שהם הצליחו, גם כי אין להם ידע וניסיון בתחום (אבל בעיקר כי עומק המחשבה שלהם הוא כמו הכינרת אחרי 2000 שנה של עצירת גשמים טוטאלית).
אבל מבקשת ממך - אל תכעסי
. תחייכי לדיבורים האלה.
תחשבי שזה הבן שלך אומר את הדברים האלה, ואת אוהבת אותו ויודעת שהוא לא מתכוון לפגוע, וחוסר הטאקט שלו נובע רק מהיותו קטן עדיין.
תחשבי חיובי - בעצם ניסו לפרגן. יכלו גם להגיד דברים ממש מגעילים ("זה לא שווה כלום, את עדיין שמנה הר", "אני מקווה שתעלי הכל חזרה יותר מהר ממה שירדת", "חבל שכל המשקל ירד לך מהמוח"...)...
כי אם אין לנו ציפיות לאישור מהסביבה, אנו לא מתעצבנים על חוסר האישור, על הבורות, על חוסר המחשבה. ואם יש לנו ציפיות לאישור, כדאי לנו לשאול את עצמנו - מה חסר לנו? למה אנו מרגישים חסרים, לא שלמים?
הכי טוב - להגיב בהומור (ציני, אם צריך...). לא רק בסוגריים, אלא להוציא מהפה באוזני המעצבן. עם חיוך יפהפה על הפנים הרזות שלך.
אגב, התגובות כלפי מהסובבים אותי הן רק אוהדות ונעימות. אלו שניסו להוציא בעבר משפטים מעצבנים ללא מחשבה (כמה ירדת? רק 30? את צריכה לרדת עוד 20...), זה עבר להם מיד אחרי התגובה שלי, ולעולם לא חזר...
