קצת על שיח' אבריק במסורות ובאגדה
בתחומי מערב עמק-יזרעאל, בתחום בית-שערים ההיסטורית, נמצא קבר קדוש לערבים: "שייח' אבריק", כשמה של בית-שערים אצל הערבים. המסורת היהודית מספרת שזהו קברו של "ברק בן-אבינועם", שיחד עם "דבורה הנביאה" נחל נצחון גדול על הכנענים על גדות נחל הקישון ובשדות עמק יזרעאל הסמוכים. במסורת הערבית שייח' אבריק היה קדוש, ונקרא כך על שם ה"כד" (אבריק בערבית) שהיה תמיד אתו ושימש אותו להטהר לפני התפילה. כ- 1.5 קילומטר דרומית לשייח' אבריק (ליד אדמות מושב שדה יעקב), נובע מעיין "אל-אסחאקיה" (מעיין יצחקיה), וסביבו ביצה טובענית בעלת סגולות מרפא - "אל-מטבעה" (מקום הטביעה - קרי, האדם שוקע במי הביצה עד למקום הכאב). במעיין ובביצה שסביבו נהגו לטבול רבים ובעיקר הבדווים בני שבט "זרזיר" הסמוך, כדי למצוא מזור לחוליים וכאבם. גם נשים עקרות פקדו את המקום מתוך תקוה לפוריות פרי בטן. האגדה מספרת: שייח' אבריק היה פלאח עני שעיבד את אדמותיו של אפנדי עשיר. כל יום עיבד את שדותיו של האפנדי מצאת החמה ועד לחשיכה. שייח' אבריק שהיה דתי, הקפיד להתפלל חמש פעמים ביום, ובכל פעם כנהוג, רחץ עצמו לפני התפילה במים שהיו בכד אשר אתו. יום אחד הגיע האפנדי, וראה את הפלאח מתפלל. התרעם האפנדי על כך שהוא מבזבז את זמנו על התפילה, במקום להתמסר כל כולו לעיבוד השדה. בכעסו, ניפץ האפנדי את הכד, מתוך תקוה שאם לפלאח לא יהיו מים הוא לא יוכל לרחוץ, לא יוכל להתפלל וכך גם לא יתבטל. וראה זה פלא: ממי הכד השבור פרץ במקום מעיין, ונוצרה "ביצת- רפואה" אשר ניחנה בסגולות מרפא. אגדה אחרת מספרת: לאחר שניפץ האפנדי את כד המים של הפלאח, הפכו המים את אדמותיו לביצה ענקית. האפנדי העשיר איבד את אדמותיו ואת כל רכושו והפך לעני, ואילו הפלאח המסכן שהקפיד להתפלל חמש פעמים ביום, הפך לשייח' מכובד ולקדוש - הוא "שייח' אבריק"! "חארתיה" (כיום שער העמקים) - בערבית אדמת חרישה לגידול תבואה חארת - חורש (הכוונה לאריסים).