birth and death
New member
המשקיף-תגובות בונות בבקשה!!!
מישהו יכול להסביר לי מה לא בסדר פה? כבר כמה ימים שאני קורא ומנסה לשכתב את זה וזה פשוט נראה לי כמו רעיון טוב שמעוצב כמו ערימת חרא הוא חזר הביתה אחרי ערב שהוא בילה בחיפוש אחרי משהו חדש. היה עוזר לו אם הוא היה יודע מה הוא מחפש חשבתי, אולי לא היה איכפת לו... הוא אמר שזה לא משנה כל עוד זה משהו חדש ושאם אני לא מבין אז שאני לא אנסה אפילו. עדיף שאני לא אבוא איתו הוא אמר. התעלמתי, יצאתי מיד אחריו ואז התחיל הוויכוח. הוא בסך הכל לא רצה שאני אבוא איתו, "בסך הכל לא הבנתי" אמרתי לו. לא שזה משנה משהו עכשיו. אחרי הריב שלנו חתכתי לים, אני אוהב ללכת לשם כדי להירגע. והוא... הוא המשיך לחפש את מה שהוא חיפש, משהו חדש, לכו תבינו... אניווי, בסוף הערב הוא הגיע הביתה תשוש, מחיפושים או מאלכוהול וסמים אני לא בטוח. טרק את הדלת נשכב על השטיח ולחץ על המשיבון המהבהב. "אני לא מאמינה שזה קרה" קול נשי בקע מהמשיבון "אני לא מאמינה! זה לא קרה בכלל הכל מבויים זה לא אמיתי" קולות בכי החלו לפצוע לצד ציחקוקים ומשיכות נזלת. שתיים לפנות בוקר, הוא שוכב על השטיח המאובק, קיא מבקש לצאת ומחשבות אובדניות כבר עם רגל אחת בחוץ והמשיבון רק ממשיך לללחוש "אני לא מאמינה" ולבכות. מבולבל מהנסיבות הוא הרהר לעצמו שאולי הוא מצא עכשיו את מה שהוא חיפש, אולי עכשיו הוא יגלה משהו חדש. "העתיד נפתח עכשיו" הוא מלמל לעצמו מסומם ועייף. זה מה שהוא חשב באותו רגע... "...אני לא מאמינה... ודווקא עכשיו אני לא מצליחה להשיג אף אחד, אפילו אתה לא עונה לי..." הבחורה המשיכה לצחוק וליילל מהמשיבון. הקול הרועד שלה הדליק ניצוץ במוחו "אני צריכה מישהו לידי עכשיו אני לא יכולה להיות לבד...". כרגיל הוא התעלם מכל הסיטואציה ונתן לראשו להיסחף למקומות רחוקים, רחוקים מן המציאות. אולי היא גילתה שהיא מאוהבת בו והיא פשוט חייבת אותו לידה, אולי הוא כלכך חסר לה שהיא פשוט שותה ובוכה כמו משוגעת. היא באמת נשמעה מבולבלת, שיכורה בטוח. הוא החליט להפסיק את ההודעה ולהתקשר אליה, אולי יצא מזה משהו. הטלפון צילצל פעמיים. "הלו?" קול רועד לחש מהעבר השני של הקו. "היי, זה אני" הוא אמר בלחש. כמה שעות לפני כן, כשהוא הגיע לאחד המועדונים בעיר אני הייתי בדרך לים ונדרסתי. מתתי במקום, לא הרגשתי דבר ולא סבלתי לרגע הם אמרו לה. האמת שזה היה נכון, רק הרגשתי כאילו מישהו מושך אותי בכתפיים בחוזקה לאחור והגעתי לכאן, מפה אני רואה הכל. והוא? הוא אכן מצא משהו חדש, בדיוק מה שהוא התכוון, הייתה לזה בדיוק את ההרגשה שהוא דמיין. "אני לא מאמינה שהוא מת, פשוט מת, פשוט ככה, נעלם" "מה? מי? על מי את מדברת" הוא שאל בתדהמה מזוייפת, עייף מהמשחק ורק רוצה להציע לבוא לנחם אותה. כשהוא שמע שזה אני לקח לו כמה דקות להבין שזה מה שהוא חיפש. זאת אחרי שהוא התאושש והצליח לשמוע את המחשבות שלו. ...ככה הוא מצא את ההרגשה הזאת שהוא דמיין. עכשיו הוא מדמיין כל הזמן. עכשיו הוא מתחרט שהוא לא רצה שהכל ישאר רגיל ומשעמם. הוא הרגיש כלכך רע על הדברים שהוא תכנן בזמן שאני מתתי, בזמן שהיא בכתה והרגישה הכי חרא בעולם. ובשילוב עם מה שהוא לקח, האישיות הנוירוטית שלו והטראומה, רגשות האשם עשו את שלהם ועכשיו הוא לא יכול להפסיק לדמיין דברים, במקום החדש שהוא מצא. שמצאו בשבילו יותר נכון. זה בגלל כל התרופות שנותנים לו שם. "איזה יופי שמצאו לו מקום שמתאים לו" היא אמרה מסתכלת עליו שוכב במיטה שלו, קשור ובוהה בתיקרה כאילו מציגים שם סרט. "כן... הוא לקח את זה הכי קשה, מסכן" אמרתי לה וחיבקתי אותה, "יותר קשה ממך אפילו..."
מישהו יכול להסביר לי מה לא בסדר פה? כבר כמה ימים שאני קורא ומנסה לשכתב את זה וזה פשוט נראה לי כמו רעיון טוב שמעוצב כמו ערימת חרא הוא חזר הביתה אחרי ערב שהוא בילה בחיפוש אחרי משהו חדש. היה עוזר לו אם הוא היה יודע מה הוא מחפש חשבתי, אולי לא היה איכפת לו... הוא אמר שזה לא משנה כל עוד זה משהו חדש ושאם אני לא מבין אז שאני לא אנסה אפילו. עדיף שאני לא אבוא איתו הוא אמר. התעלמתי, יצאתי מיד אחריו ואז התחיל הוויכוח. הוא בסך הכל לא רצה שאני אבוא איתו, "בסך הכל לא הבנתי" אמרתי לו. לא שזה משנה משהו עכשיו. אחרי הריב שלנו חתכתי לים, אני אוהב ללכת לשם כדי להירגע. והוא... הוא המשיך לחפש את מה שהוא חיפש, משהו חדש, לכו תבינו... אניווי, בסוף הערב הוא הגיע הביתה תשוש, מחיפושים או מאלכוהול וסמים אני לא בטוח. טרק את הדלת נשכב על השטיח ולחץ על המשיבון המהבהב. "אני לא מאמינה שזה קרה" קול נשי בקע מהמשיבון "אני לא מאמינה! זה לא קרה בכלל הכל מבויים זה לא אמיתי" קולות בכי החלו לפצוע לצד ציחקוקים ומשיכות נזלת. שתיים לפנות בוקר, הוא שוכב על השטיח המאובק, קיא מבקש לצאת ומחשבות אובדניות כבר עם רגל אחת בחוץ והמשיבון רק ממשיך לללחוש "אני לא מאמינה" ולבכות. מבולבל מהנסיבות הוא הרהר לעצמו שאולי הוא מצא עכשיו את מה שהוא חיפש, אולי עכשיו הוא יגלה משהו חדש. "העתיד נפתח עכשיו" הוא מלמל לעצמו מסומם ועייף. זה מה שהוא חשב באותו רגע... "...אני לא מאמינה... ודווקא עכשיו אני לא מצליחה להשיג אף אחד, אפילו אתה לא עונה לי..." הבחורה המשיכה לצחוק וליילל מהמשיבון. הקול הרועד שלה הדליק ניצוץ במוחו "אני צריכה מישהו לידי עכשיו אני לא יכולה להיות לבד...". כרגיל הוא התעלם מכל הסיטואציה ונתן לראשו להיסחף למקומות רחוקים, רחוקים מן המציאות. אולי היא גילתה שהיא מאוהבת בו והיא פשוט חייבת אותו לידה, אולי הוא כלכך חסר לה שהיא פשוט שותה ובוכה כמו משוגעת. היא באמת נשמעה מבולבלת, שיכורה בטוח. הוא החליט להפסיק את ההודעה ולהתקשר אליה, אולי יצא מזה משהו. הטלפון צילצל פעמיים. "הלו?" קול רועד לחש מהעבר השני של הקו. "היי, זה אני" הוא אמר בלחש. כמה שעות לפני כן, כשהוא הגיע לאחד המועדונים בעיר אני הייתי בדרך לים ונדרסתי. מתתי במקום, לא הרגשתי דבר ולא סבלתי לרגע הם אמרו לה. האמת שזה היה נכון, רק הרגשתי כאילו מישהו מושך אותי בכתפיים בחוזקה לאחור והגעתי לכאן, מפה אני רואה הכל. והוא? הוא אכן מצא משהו חדש, בדיוק מה שהוא התכוון, הייתה לזה בדיוק את ההרגשה שהוא דמיין. "אני לא מאמינה שהוא מת, פשוט מת, פשוט ככה, נעלם" "מה? מי? על מי את מדברת" הוא שאל בתדהמה מזוייפת, עייף מהמשחק ורק רוצה להציע לבוא לנחם אותה. כשהוא שמע שזה אני לקח לו כמה דקות להבין שזה מה שהוא חיפש. זאת אחרי שהוא התאושש והצליח לשמוע את המחשבות שלו. ...ככה הוא מצא את ההרגשה הזאת שהוא דמיין. עכשיו הוא מדמיין כל הזמן. עכשיו הוא מתחרט שהוא לא רצה שהכל ישאר רגיל ומשעמם. הוא הרגיש כלכך רע על הדברים שהוא תכנן בזמן שאני מתתי, בזמן שהיא בכתה והרגישה הכי חרא בעולם. ובשילוב עם מה שהוא לקח, האישיות הנוירוטית שלו והטראומה, רגשות האשם עשו את שלהם ועכשיו הוא לא יכול להפסיק לדמיין דברים, במקום החדש שהוא מצא. שמצאו בשבילו יותר נכון. זה בגלל כל התרופות שנותנים לו שם. "איזה יופי שמצאו לו מקום שמתאים לו" היא אמרה מסתכלת עליו שוכב במיטה שלו, קשור ובוהה בתיקרה כאילו מציגים שם סרט. "כן... הוא לקח את זה הכי קשה, מסכן" אמרתי לה וחיבקתי אותה, "יותר קשה ממך אפילו..."
.