המתת חסד
- פותח הנושא תיאולוגיה
- פורסם בתאריך
00000000000000000000
New member
האמת, לא צירפת את הלינק...
לאזארוס לונג
New member
אני בעד, תחת תנאים מסוימים
אני חושב שלכל אדם יש אוטונומיה מלאה על גופו וזכות להחליט מתי למות. אבל, צריך להפריד כאן בין שתי סוגיות שעולות: האחת - הסוגיה הדתית - במאמרו, כותב הרב ישראל לאו על הרשות שניתנה לאדם, ע"י הכתובים, לעסוק אך ורק ברפואה. השניה - הסוגיה המוסרית - מי אנחנו שנחליט לגבי קיומו של אחר? באיזו זכות ותחת איזו סמכות אנו רשאים להפסיק את קיומו של אחר? במאמרו,ישעיהו ליבוביץ שולל מכל ומכל המתת חסד, תוך מתן הסברים מכובדים והגיונים. אך משום מה, העדיף מר ליבוביץ לרכז את מלוא משקל טיעוניו תחת ההנחה כי מדובר בהמתת חסד שהוחלט לגביה ע"י אדם אחר ולא ע"י החולה עצמו. הוא אומנם נוגע בשאלה המטאפיסית התוהה האם לאדם יש זכות החלטה לגבי חייו, אך לטעמי, הוא עושה זאת בצורה לקונית מסיבות שאינני מבין. שהרי, זו השאלה המרכזית שצריכה להישאל. האם לאדם, הצלול בדעתו, יש אוטונומיה על חייו והפסקתם? אשמח לדעת מה הייתה עמדתו לגבי התאבדות. לדידו של הרב לאו ובחזרה לסוגיה הדתית, האוטונומיה על גופו וחייו של האדם נמצאת אך ורק ברשות האל. כך, מותר לרופאים לשכך כאבים, לרפא, להקל כמה שניתן, אך בשום פנים ואופן אין ליטול חיים. גם אם החולה מבקש לעשות כן מרופאו. בדברי הסיכום שלו מתרעם הרב לאו על העובדה כי שיקוליים אמוציונלים מתערבים בתהליך קבלת ההחלטה לגבי אופי הטיפול בחולה (במקרה הזה - גדעון נקש) לטעמו, דיונים כאלה יש לערוך "ביישוב הדעת ובכובד ראש". אני מסכים עם הקביעה הזו, אך תחת השגה אחת. אם אדם כותב צוואה ומבקש מבעוד מועד כי במקרה שיחלה במחלה חשוכת מרפא, במקרה שחייו יסתכמו בשגרה כואבת ללא סיכוי להטבה, במקרה שהוא יאבד את צלילות דעתו, אז מבקש הוא לנתק אותו ממכשירי ההחייאה - סבורני כי מחובתו של הרופא לעשות כן. כלומר, יש לאפשר המתת חסד, רק אם התנאים שלעיל מתקיימים במלואם ורק אם החולה ביקש זאת מבעוד מועד. במקרה והחולה איבד את צלילות דעתו לפני שחתם על הסכמה והתנאים לעיל מתקיימים, יש להתיר את ניתוקו ממכשירי ההחייאה לאחר דיון מעמיק ורציני בוועדה שחבריה ימונו עפ"י חוק. ועדה זו תוכל להתחשב בדעת המשפחה, אך לא במקרה שתתבקש לעשות חסד עם עצמה ולא עם החולה. הועדה תשמע טיעונים של רופאים לגבי אפשרות ריפוי המחלה בעתיד, לגבי אופי הכאב בו שרוי החולה ולגבי מידת ההצלחה של הטיפולים בו. יש לקבוע בחוק מחסומים והליכים בירוקרטיים מאוד ספציפיים שיש לעבור, כך שהסיכוי שתתקבל החלטה פזיזה או שגויה יקטן בצורה משמעותית. יש לאפשר המתת חסד רק במקרה ואפסו כל הסיכויים ורק במקרה שמותו יעשה עימו חסד, לא עם החברה ולא עם המשפחה. אני יודע שאנחנו נתקלים כאן שוב בסוגיה המוסרית, אבל אם אפסו הסיכויים לריפוי, אם דינו של החולה לסבול מוות נורא ביסורים מתמשכים - האם זו לא מחובתנו להקל עליו (תחת התנאים המחמירים שכתבתי למעלה)? אגב, באשר לטיעון "המדרון התלול" שעליו כתב אלכסנדר לאו, רופא משקיף במשפט נירנברג, טיעון המשקף את החשש מלקיחת הזכות לחיים בידי אחר - זה בהחלט טיעון שיש לתת עליו את הדעת, אך לא בגינו יש לבטל את זכותו של אדם למות כרצונו ובכבוד. אני יודע שבאישור חוק "המתת חסד" אנו נהלך על חבל דק בכל הנוגע לעניין זה, אך אם החוק יהא ברור וספציפי, אם נערום מספיק "קשיים" ומחסומים שיש לעבור (תוך התחשבות בגורם הזמן) ואם נשכיל להשאיר את הזכות הזו מצומצמת ככל האפשר (גם במחיר מניעת בקשה של חולה מסוים) - הרי שהטיעון הזה בטל. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר הכי מוסרי בעולם הוא לתת לאדם להחליט לגבי חייו וגופו. אשמח לשמוע דעות אחרות בנושא.
אני חושב שלכל אדם יש אוטונומיה מלאה על גופו וזכות להחליט מתי למות. אבל, צריך להפריד כאן בין שתי סוגיות שעולות: האחת - הסוגיה הדתית - במאמרו, כותב הרב ישראל לאו על הרשות שניתנה לאדם, ע"י הכתובים, לעסוק אך ורק ברפואה. השניה - הסוגיה המוסרית - מי אנחנו שנחליט לגבי קיומו של אחר? באיזו זכות ותחת איזו סמכות אנו רשאים להפסיק את קיומו של אחר? במאמרו,ישעיהו ליבוביץ שולל מכל ומכל המתת חסד, תוך מתן הסברים מכובדים והגיונים. אך משום מה, העדיף מר ליבוביץ לרכז את מלוא משקל טיעוניו תחת ההנחה כי מדובר בהמתת חסד שהוחלט לגביה ע"י אדם אחר ולא ע"י החולה עצמו. הוא אומנם נוגע בשאלה המטאפיסית התוהה האם לאדם יש זכות החלטה לגבי חייו, אך לטעמי, הוא עושה זאת בצורה לקונית מסיבות שאינני מבין. שהרי, זו השאלה המרכזית שצריכה להישאל. האם לאדם, הצלול בדעתו, יש אוטונומיה על חייו והפסקתם? אשמח לדעת מה הייתה עמדתו לגבי התאבדות. לדידו של הרב לאו ובחזרה לסוגיה הדתית, האוטונומיה על גופו וחייו של האדם נמצאת אך ורק ברשות האל. כך, מותר לרופאים לשכך כאבים, לרפא, להקל כמה שניתן, אך בשום פנים ואופן אין ליטול חיים. גם אם החולה מבקש לעשות כן מרופאו. בדברי הסיכום שלו מתרעם הרב לאו על העובדה כי שיקוליים אמוציונלים מתערבים בתהליך קבלת ההחלטה לגבי אופי הטיפול בחולה (במקרה הזה - גדעון נקש) לטעמו, דיונים כאלה יש לערוך "ביישוב הדעת ובכובד ראש". אני מסכים עם הקביעה הזו, אך תחת השגה אחת. אם אדם כותב צוואה ומבקש מבעוד מועד כי במקרה שיחלה במחלה חשוכת מרפא, במקרה שחייו יסתכמו בשגרה כואבת ללא סיכוי להטבה, במקרה שהוא יאבד את צלילות דעתו, אז מבקש הוא לנתק אותו ממכשירי ההחייאה - סבורני כי מחובתו של הרופא לעשות כן. כלומר, יש לאפשר המתת חסד, רק אם התנאים שלעיל מתקיימים במלואם ורק אם החולה ביקש זאת מבעוד מועד. במקרה והחולה איבד את צלילות דעתו לפני שחתם על הסכמה והתנאים לעיל מתקיימים, יש להתיר את ניתוקו ממכשירי ההחייאה לאחר דיון מעמיק ורציני בוועדה שחבריה ימונו עפ"י חוק. ועדה זו תוכל להתחשב בדעת המשפחה, אך לא במקרה שתתבקש לעשות חסד עם עצמה ולא עם החולה. הועדה תשמע טיעונים של רופאים לגבי אפשרות ריפוי המחלה בעתיד, לגבי אופי הכאב בו שרוי החולה ולגבי מידת ההצלחה של הטיפולים בו. יש לקבוע בחוק מחסומים והליכים בירוקרטיים מאוד ספציפיים שיש לעבור, כך שהסיכוי שתתקבל החלטה פזיזה או שגויה יקטן בצורה משמעותית. יש לאפשר המתת חסד רק במקרה ואפסו כל הסיכויים ורק במקרה שמותו יעשה עימו חסד, לא עם החברה ולא עם המשפחה. אני יודע שאנחנו נתקלים כאן שוב בסוגיה המוסרית, אבל אם אפסו הסיכויים לריפוי, אם דינו של החולה לסבול מוות נורא ביסורים מתמשכים - האם זו לא מחובתנו להקל עליו (תחת התנאים המחמירים שכתבתי למעלה)? אגב, באשר לטיעון "המדרון התלול" שעליו כתב אלכסנדר לאו, רופא משקיף במשפט נירנברג, טיעון המשקף את החשש מלקיחת הזכות לחיים בידי אחר - זה בהחלט טיעון שיש לתת עליו את הדעת, אך לא בגינו יש לבטל את זכותו של אדם למות כרצונו ובכבוד. אני יודע שבאישור חוק "המתת חסד" אנו נהלך על חבל דק בכל הנוגע לעניין זה, אך אם החוק יהא ברור וספציפי, אם נערום מספיק "קשיים" ומחסומים שיש לעבור (תוך התחשבות בגורם הזמן) ואם נשכיל להשאיר את הזכות הזו מצומצמת ככל האפשר (גם במחיר מניעת בקשה של חולה מסוים) - הרי שהטיעון הזה בטל. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר הכי מוסרי בעולם הוא לתת לאדם להחליט לגבי חייו וגופו. אשמח לשמוע דעות אחרות בנושא.
התאבדות
מה ההבדל בין התאבדות פשוטה ורגילה שבה האדם קץ בחייו משום שמצבו הנפשי מסב לו ייסורים עצומים ובין התאבדות "רפואית"? כאן, אחרי מחשבה, שיניתי את דעתי. בעבר סברתי שהמתת חסד היא אכן חסד בכל מצב חסר סיכוי שבו החולה מתייסר. כיום אני מסכימה עם חלק מדבריך, וסבורה שהמתת החסד צריכה להישקל אך ורק במצב שבו החולה עצמו מבקש זאת, ורק אם ברור שהטיפולים מסבים לו סבל ודוחים את קיצו. גם במקרה של צוואה הייתי מהססת רבות, שכן החולה אינו יכול לדעת לאיזה מצבים ייקלע בעתיד ומה תהיה החלטתו אז. כבר קרו מקרים שבהם אנשים שהיו במצב של צמח התעוררו אחרי שנים רבות, משום שהטיפול לא הופסק.
מה ההבדל בין התאבדות פשוטה ורגילה שבה האדם קץ בחייו משום שמצבו הנפשי מסב לו ייסורים עצומים ובין התאבדות "רפואית"? כאן, אחרי מחשבה, שיניתי את דעתי. בעבר סברתי שהמתת חסד היא אכן חסד בכל מצב חסר סיכוי שבו החולה מתייסר. כיום אני מסכימה עם חלק מדבריך, וסבורה שהמתת החסד צריכה להישקל אך ורק במצב שבו החולה עצמו מבקש זאת, ורק אם ברור שהטיפולים מסבים לו סבל ודוחים את קיצו. גם במקרה של צוואה הייתי מהססת רבות, שכן החולה אינו יכול לדעת לאיזה מצבים ייקלע בעתיד ומה תהיה החלטתו אז. כבר קרו מקרים שבהם אנשים שהיו במצב של צמח התעוררו אחרי שנים רבות, משום שהטיפול לא הופסק.
לאזארוס לונג
New member
מסכים עם היסוסיך
בהחלט מדובר כאן במצב רגיש ומסוכן וצריך לחשוב על כך בכובד ראש. שאלה שעלתה במוחי בזמן קריאת הודעתך: האם שווה "לחיות" 20 שנים כצמח ולתת סיכוי לאפשרות שתתעורר יום אחד? (האם התודעה מתקיימת בזמן שאתה צמח? אשמח אם מישהו יוכל לענות על השאלה הרפואית הזו) בכל מקרה, אני מניח שזה כבר דיון פילוסופי במקצת
אגב, בנוגע להתאבדות - רבים יגידו כי ברגע שאדם בוחר להתאבד אזי הוא לא שפוי והזכות להחליט לגבי חייו צריכה להילקח ממנו. באופן כללי, אני נגד הכללות כאלה. לא חושב שכל מי ששולח ידו בנפשו הוא לא שפוי.
בהחלט מדובר כאן במצב רגיש ומסוכן וצריך לחשוב על כך בכובד ראש. שאלה שעלתה במוחי בזמן קריאת הודעתך: האם שווה "לחיות" 20 שנים כצמח ולתת סיכוי לאפשרות שתתעורר יום אחד? (האם התודעה מתקיימת בזמן שאתה צמח? אשמח אם מישהו יוכל לענות על השאלה הרפואית הזו) בכל מקרה, אני מניח שזה כבר דיון פילוסופי במקצת
תלוי
גם ל"צמח" יש תודעה (אם כי איני יודעת לגבי מוות מוחי). אנשים רבים מוקירים את החיים והיו מעדיפים לחיות מספר שנים כ"צמח" ואז לקבל הזדמנות לחיות. אני תומכת נלהבת בהמתת חסד, אך חושבת שמדובר בנושא מאוד בעייתי. יש לאשר אותה רק לחולים במצב סופני שמודעים למצבם או שהיו מודעים למצבם בשעה שהודיעו על רצונם. ידועים מקרים רבים בהם אנשים שניסו להתאבד שינו את דעתם. לכן הבקשה להמתת חסד חייבת להענות רק בידיעת המצב הרפואי ע"י החולה.
גם ל"צמח" יש תודעה (אם כי איני יודעת לגבי מוות מוחי). אנשים רבים מוקירים את החיים והיו מעדיפים לחיות מספר שנים כ"צמח" ואז לקבל הזדמנות לחיות. אני תומכת נלהבת בהמתת חסד, אך חושבת שמדובר בנושא מאוד בעייתי. יש לאשר אותה רק לחולים במצב סופני שמודעים למצבם או שהיו מודעים למצבם בשעה שהודיעו על רצונם. ידועים מקרים רבים בהם אנשים שניסו להתאבד שינו את דעתם. לכן הבקשה להמתת חסד חייבת להענות רק בידיעת המצב הרפואי ע"י החולה.
עד כמה שאני מבין צמח נמצא במצב
די קרוב לשינה. הוא אינו מסוגל לשמוע או לתקשר לא בגלל שהוא כלוא בגופו אלא בגלל שהוא במצב של חוסר מודעות. (תקני אותי אם אני טועה) לפיכך הוא אינו סובל, וכל הנושא של המתת חסד אינו רלונטי. הסיבה היחידה להמתה במקרה הזה היא כלכלית, ורצון המשפחה להביא סיום לפרשה. סיבות שאיני נוטה לזלזל בהם אבל אינן כשלעצמן מצדיקות סיום חיים.
די קרוב לשינה. הוא אינו מסוגל לשמוע או לתקשר לא בגלל שהוא כלוא בגופו אלא בגלל שהוא במצב של חוסר מודעות. (תקני אותי אם אני טועה) לפיכך הוא אינו סובל, וכל הנושא של המתת חסד אינו רלונטי. הסיבה היחידה להמתה במקרה הזה היא כלכלית, ורצון המשפחה להביא סיום לפרשה. סיבות שאיני נוטה לזלזל בהם אבל אינן כשלעצמן מצדיקות סיום חיים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.