הנדנדה
ולרגע בודד אחד... ולרגע בודד אחד שוב חזרה להיות הילדה הקטנה, השובבה... לרגע קט הניחה בצד את תלאות היומיום, את עול המשפחה, העבודה, הלחצים, לרגע אחד שוב נשבה רוח נעורים בשיערה, פרעה את הקווצות שכבר שיוועו לקצת סערה... ראתה את הנדנדה שם בגן המשחקים, אזרה אומץ וטיפסה עליה. בתחילה היה קצת קושי, צריכה היתה להתאים עצמה למידות, ולמרות שישבנה היה צר מידות, נאלצה להילחץ פנימה, נדחקה, עד שחשה סופסוף בנוח, ורק אז החלה לנוע, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, תנועות מונוטוניות שהעבירו בה גל של הנאה צרופה. התנועות האלה, החתירה קדימה, והרתיעה לאחור, הזכירו לה נשכחות. שוב מצאה עצמה נסחפת בסיפור המופלא ההוא, בלהט הרגשות והיצרים. ושוב, הגבירה את קצב התנועות, כמעט עד קצה גבול היכולת, לפנים ולאחור, שוב ושוב ושוב, עצמה את עיניה לרגע, כופפה ראשה מעט לאחור, חיוך כמעט בלתי רצוני מתפשט על שפתיה. ידה מוחה אגל זיעה כמעט בלתי נראה מתחת לעינה הימנית, ידה האחרת אוחזת בחוזקה במוט הקשוח, מתייצבת באמצעותו, שומרת על שיווי משקלה הפיזי והנפשי כאחד. עוד תנועה ועוד תנועה, היא חשה שוב איך מציפים הזכרונות את ראשה, איך היא מטלטלת לכאן ולשם, עפה גבוה מעל לעניים, ובנחיתה רכה כאילו ענן של צמר גפן, שבה לקרקע המציאות, מתנשפת מעט בכבדות, קמטים זעירים במצחה, פיה מתעוות במאמץ מוזר, כאילו עשרות פרפרים מנופפים בכנפיהם משיפולי ביטנה אל מול האופק כולו... אט אט ירדה החשיכה סביבה. קצב התנועות יורד, כמעט נרגע קליל. התנועות האחרונות, עדיין קדימה ואחורה, כבר כמעט בלתי מורגשות. בקושי רב אספה עצמה, קמה מהנדנדה ושירכה רגליה באיטיות לביתה, צעדיה על האדמה שמתחת, וראשה גבוה בעננים... סופר סתם
ולרגע בודד אחד... ולרגע בודד אחד שוב חזרה להיות הילדה הקטנה, השובבה... לרגע קט הניחה בצד את תלאות היומיום, את עול המשפחה, העבודה, הלחצים, לרגע אחד שוב נשבה רוח נעורים בשיערה, פרעה את הקווצות שכבר שיוועו לקצת סערה... ראתה את הנדנדה שם בגן המשחקים, אזרה אומץ וטיפסה עליה. בתחילה היה קצת קושי, צריכה היתה להתאים עצמה למידות, ולמרות שישבנה היה צר מידות, נאלצה להילחץ פנימה, נדחקה, עד שחשה סופסוף בנוח, ורק אז החלה לנוע, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, תנועות מונוטוניות שהעבירו בה גל של הנאה צרופה. התנועות האלה, החתירה קדימה, והרתיעה לאחור, הזכירו לה נשכחות. שוב מצאה עצמה נסחפת בסיפור המופלא ההוא, בלהט הרגשות והיצרים. ושוב, הגבירה את קצב התנועות, כמעט עד קצה גבול היכולת, לפנים ולאחור, שוב ושוב ושוב, עצמה את עיניה לרגע, כופפה ראשה מעט לאחור, חיוך כמעט בלתי רצוני מתפשט על שפתיה. ידה מוחה אגל זיעה כמעט בלתי נראה מתחת לעינה הימנית, ידה האחרת אוחזת בחוזקה במוט הקשוח, מתייצבת באמצעותו, שומרת על שיווי משקלה הפיזי והנפשי כאחד. עוד תנועה ועוד תנועה, היא חשה שוב איך מציפים הזכרונות את ראשה, איך היא מטלטלת לכאן ולשם, עפה גבוה מעל לעניים, ובנחיתה רכה כאילו ענן של צמר גפן, שבה לקרקע המציאות, מתנשפת מעט בכבדות, קמטים זעירים במצחה, פיה מתעוות במאמץ מוזר, כאילו עשרות פרפרים מנופפים בכנפיהם משיפולי ביטנה אל מול האופק כולו... אט אט ירדה החשיכה סביבה. קצב התנועות יורד, כמעט נרגע קליל. התנועות האחרונות, עדיין קדימה ואחורה, כבר כמעט בלתי מורגשות. בקושי רב אספה עצמה, קמה מהנדנדה ושירכה רגליה באיטיות לביתה, צעדיה על האדמה שמתחת, וראשה גבוה בעננים... סופר סתם
