הנה אני שופכת

הנה אני שופכת


הנה אני שופכת, הנה אני מוצפת ומציפה (נא להצטייד בחגורות הצלה
); ככה, באופן לא מנוסח ורהוט:

עברתי הרבה משברים בחיי, ברוך השם, אבל המשבר הנוכחי פשוט מרסק אותי פיזית ונפשית: זכרונות מהעבר מענים אותי, שנים על גבי שנים של כשלונות, אסונות ועלבונות, סיוטים מהעבר והסיוט שהוא ההווה. את הרוב המכריע של היום הזה ביליתי או במיטה או דבוקה לאינטרנט. אין לי משמעת עצמית בשיט. בקושי יכולה לדחוף את עצמי לעשות את הדברים הכי פשוטים - לצחצח שיניים למשל. ואין לי שום דבר להיאחז בו - לא עבודה, לא כלום. כבר הייתי בחיי במצבים כאלה (לא פעם ולא פעמיים) אבל הייתי צעירה יותר ולפחות היתה לי תקווה. חוץ מזה כשאתה צעיר יש לך לגיטימציה להסתלבט, למרוח את הזמן וללא לעשות כלום. אבל בגילי המתקדם כבר איבדתי את הלגיטימציה הזו. לא מבינה מה מחזיק אותי בחיים.
 
כל כך מבינה ומזדהה


גם אני מרגישה שאין לי במה להיאחז... משתדלת להיאחז במפגשים עם איילה ועם שאר הגורמים הטיפוליים ובתקווה שעוד משהו יתהפך לטובה (אין לי כוחות כרגע לשפר את המצב בעצמי, אבל אני מנסה...). ואני לא חושבת שלהסתלבט זה לגיטימציה שהולכת לפי גיל... מה זה קשור? דיכאון יכול להופיע בכל גיל...

מה באמת בכל זאת מחזיק אותך בחיים?

 
מבינה אותך

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלי, שלא יהיה לי במה להאחז.
גם ככה לא ממש יש לי כוחות להתמודד עם חיי היום יום ותמיד אני מחפשת מטרות.
כמו שטען ויקטור פרנקל- אדם מחפש משמעות.
הדכאון גם מקשה עלי לחשוב צלול מה באמת אני אוהבת או ממה אני נהנית.
 
למעלה