הנה אני שופכת

[ליידי באבא3]

הנה אני שופכת

הנה אני שופכת, כהרגלי, בלי לנסח כיאות:
אני בתהום. מחר יש לי ביקור אצל הפסיכיאטר ואני מפחדת מזה: לשבת אצלו ולהתוודות על חיי העלובים. ביום ב' האחיות שלי באות לביקור אצלנו (אני גרה עם ההורים בגילי המופלג). אני מתכננת לצאת מהבית כשההורים שלי יטילו את הפצצה ויודיעו להן שאני, ילדה מחוננת ותלמידה מצטיינת לשעבר, הולכת למפעל מוגן. (אני "הפיל באמצע החדר" שאף אחד לא מעיז לשאול אותו מה קורה אתו). אח"כ אני מתכננת לחזור ולסבול בארוחה משפחתית. זה נשמע מטומטם אבל קשה לי עם הצירוף של רעשי אכילה מנומסים וסמול טוק, ובארוחה הזו יהיה לי עוד יותר קשה בגלל שזה יהיה אחרי "הטלת הפצצה" ויהיה הרבה מתח באוויר. האחיות שלי מיותרות מבחינתי - הייתי מעדיפה להיות בת יחידה - הרי הן מוצלחות ואני לוזרית. חוץ מזה הכל חרגיל, ואתם בעצם הדבר היחיד שיש לי בחיים (כמה פאתטי).

 

[עתיד ורוד2]

היי ליידי

בקשר לפסיכיאטר אין לך מה להתבייש ממנו, ראשית כי הוא שומע לא מעט סיפורים קשים והוא כבר רגיל לזה ושנית, הוא הבן אדם האחרון שצריך לשפוט אותך. אם לא תיחשפי אצל פסיכיאטר/פסיכולוג אצל מי תיחשפי? זה בדיוק המקום לספר בו מה קורה איתך בלי בושות ובלי עניינים.

שנית, לא מובן לי למה צריך לספר לאחיות שלך שאת עובדת במפעל מוגן, איך זה בדיוק קשור אליהן? למה לא להסתיר את זה מהן. אני גם מתכננת בעתיד לעבוד במפעל כזה ואני לא חושבת שיש צורך שאצא בהצהרות בקשר למקום העבודה, מי צריך לדעת אם זה מפעל מוגן או מקום עבודה רגיל?

בכל מקרה המון בהצלחה, קחי את הדברים בקלות.

 

[אלומת האור]

אני לא מבינה למה ההורים שלך צריכים להטיל פצצה

מה זה העסק של האחיות שלך שאת עובדת במפעל מוגן?? לא, באמת, לא הבנתי מה הצורך לעשות מזה דרמה או לספר להן בכלל. את לא יכולה לבקש מההורים לא לשתף אותן בזה? אחי, למשל, לא יודע כלום על זה (הוא לא דוגמה כ"כ טובה, כי אין לו שמץ של מושג מי אני ומה אני עוברת/עושה בחיים. לפני כמה ימים עדכנתי בפייס את מקום הלימודים שלי והוא פנה אליי ושאל אותי מה התחלתי ללמוד - ואני כבר הרבה אחרי ההתחלה, כן?!). ואחותי... היא יודעת ממש לגמרי בערך סוג של. המקום המוגן שבו אני עובדת נחשב מפעל מוגן מבחינת הסטטוס, אבל לא מבחינת מה שעושים שם בפועל. אני לא חושבת שהיא יודעת איך קוראים למקום או מה בדיוק אני עושה שם. אחותי תמיד איכשהו מרחפת ולא זוכרת דברים. וכן, גם אני מחוננת ומצטיינת לשעבר (קצת מהכבוד האבוד השבתי לי בקורסים הראשונים שלי בלימודים, נראה שזה הולך להיגמר) וגם אני מתביישת במה שנהיה ממני לעומת אחי (לעומת אחותי לא, היא לא עושה שום דבר חוץ מלראות טלוויזיה, ושניהם מבוגרים ממני בכמעט 20 שנה). אחי אדם מוצלח מאוד, איש קריירה ורץ עכשיו גם לפוליטיקה, כולם אוהבים אותו. אף אחד לא רואה את מה שאני רואה ומכירה באמת. שיקפצו לי. שיקפצו גם לך!

 

[מחבקת עצים סדרתית]

מצטרפת לשאלות

מותק, תבהירי להורים שלך שאם היית רוצה שאחיות שלך ידעו, היית מספרת להן בעצמך. את אומנם גרה איתם, אבל זה ממש לא נותן להם את השליטה על החלטות כאלה. זו צריכה להיות הבחירה שלך אם לספר לאנשים (כן, כן, גם לאחיות שלך) איפה את עובדת.

 

[ליידי באבא3]

לא ניסחתי את עצמי טוב

לא ניסחתי את עצמי טוב כי הייתי בסערת רגשות (ואני עדיין. בעצם אני בתהום). כרגיל אני שופכת, למרות שאני מנסה לנסח את ההודעה שלי:
אחרי שנתיים שלא ברור מה קורה אתי והאחיות שלי נמנעות מלשאול מה קורה אתי הגיע הזמן סוף סוף שאני "אגלה להן את הסוד הנורא". הגילוי הזה יהיה ביוזמתי - אני ביקשתי מההורים שלי לגלות להן. אני כמובן אצא מהבית כשהם ידברו עלי אבל אז אני אצטרך לחזור ולסבול בארוחת ערב. האמת היא שאני בדרך לדיור מוגן ולמפעל מוגן. זה נסחב ונסחב ונסחב - אני מתביישת להגיד כמה זמן. זה עדיין בתהליך כי כדי לקבל את האישור הנכסף, לדיור המוגן הנכסף אני צריכה להוכיח שאין לי יד ורגל בדירה שההורים שלי קנו לעצמם ולי לפני כמה וכמה שנים טובות ולדירה שהם קנו בזמנו לאחותי (ושבינתיים נמכרה). בכל אופן יש לי הרגשה שהשיחה המשפחתית מחר בערב תהיה שיחה שבה יעלו דברים לא נעימים. כל השנים הייתי הבעייתית של המשפחה - ואני עדיין כזו. זו תהיה הרגשה נוראה לשבת על ספסל למטה ולדעת שהם מדסקסים עלי. אמא שלי חושבת שדיור מוגן לא מתאים לי והאחיות שלי בטח גם חושבות ככה. היא גם נגד מפעל מוגן. בכל מקרה אני בתהום, כרגיל, ואם מותר לי - אני כ"כ מקנאת באנשים פה שלא תלויים במערכת הרווחה ושענייני הדיור שלהם מסודרים והם לא לכודים בגיהנום ביורוקרטי, כמוני. מצערת אם אני מעיקה...

 

[אלומת האור]

מצטערת, עדיין לא הבנתי

למעשה, עכשיו הבנתי אפילו פחות מקודם: למה את מביאה על עצמך שיחה כזאת בין ההורים לאחיות? את צריכה אישור של האחיות לדיור המוגן? זה הסיפור? ואם כבר, למה לשבת על ספסל למטה ולא לנכוח בפגישה? למה את צריכה מלכתחילה לשדר להם מסר שאת מתביישת במי שאת ובמה שאת מבקשת? ואם כבר, ייתכן שהאחיות דווקא יפתיעו אותך ביחס שלהן. יכול להיות שהן דווקא יהיו מאוד שמחות מהשיתוף שבחרת לשתף אותן. אני רק לא מבינה מה זה כל השושואיסטיות הזאת ובשביל מה לפתוח את זה בכלל, אלא אם את זקוקה לאישורה של האחות.

 

[ליידי באבא3]

אני מנסה להסביר

מחר ההורים שלי יבשרו את הבשורה המשמחת פשוט כי אני "הפיל באמצע החדר" שאף אחד לא מעיז לשאול מה קורה אתו והגיע הזמן לפזר את מסך הערפל. אני לא יכולה להיות בחדר עם המשפחה שלי כשהם ידסקסו אותי - זה כואב מדי - תביני! הרי אני ילדה מחוננת לשעבר ותלמידה מחוננת לשעבר - והנה אני הולכת למפעל מוגן. וסביר להניח שהם יתנגדו. והסברתי לך כבר איזה אישו יש לי עם רעשי אכילה מנומסים וסמול טוק...

 

[אלומת האור]

אז מה הקטע של לספר???

בשביל מי ובשביל מה זה טוב? מי החליט שהגיע הזמן לפזר את מסך הערפל? ומה אכפת לך אם הם יתנגדו? למה מי הם בכלל? סורי. עוד לא מבינה. נשמע לי מזוכיסטי לאללה.

 

[ליידי באבא3]

כי אלו האחיות שלי!

כי זאת המשפחה שלי! מצטערת אם אני נשמעת מרירה או כועסת אבל אי אפשר להמשיך להיות "הפיל" לאורך זמן! והאחיות שלי לצערי הן אחיות "מעורבות"! זה נשמע נורא, אבל הלוואי שלא היו לי אחיות בכלל, או שלפחות לא היה לי איתן קשר - ככה היה לי פחות ממי להתבייש!

 

[אלומת האור]

סו פא**ינג וואט???

ביג דיל, משפחה. אני לא מספרת כלום ל"משפחה" שלי, גם ככה לא מעניין אותם (את אחותי קצת יותר, לאחי אין מושג מה אני עושה בחיים ואני גם לא מעוניינת לשתף אותו, לא שהוא מתעניין). אם האחיות שלך מעורבות זה מצוין. זה אומר שאת חשובה להן ושאכפת להן ממך. זה אומר שיש לך משפחה ושלמרות, אולי, מה שאת חושבת שתהיה התגובה שלהן, את עשויה להיות מופתעת לטובה. ולא הבנתי את הקטע של הפיל כל הזמן.

 

[ליידי באבא3]

הפיל = הנושא שלא מדברים עליו

למרות שמרגישים את קיומו...

 

[מחבקת עצים סדרתית]

זה ביטוי מאנגלית

"the elephant in the room"
כמו שליידי באבא אמרה, משהו שכולם מודעים אליו, אבל אף אחד לא ידבר עליו.

 

[Lady Stark]

ליידי באבא

אני יודעת שאת מרגישה המון אשמה על המצב שלך, ובגלל זה זה טוב שאת מבלה פה איתנו.
כולנו אנשים, בשר ודם. רגילים, מרגישים, אבל סובלים. כמוך. אני רוצה שתביני שאם אנחנו לא אשמים, גם את לא אשמה.
תני לעצמך להשתייך אלינו ולהבין שאנחנו מבינים אותך.
אני כל כך מבינה כמה קשה להיות היחידה ה״דפוקה״ במשפחה. במיוחד כשאת מקבלת יחס מזלזל וחסר חמלה. בסגנון ״מה יגידו השכנים״. זה לא פייר, ליידי. לא מגיע לך כזה יחס.
ומשהו שאני למדתי עם השנים, אין דבר כזה שרק אחד יוצא חולה במשפחה. כל המשפחה חולה בצורה זו או אחרת. לאחד יש דיכאון, לשני יש חוסר אמפתיה ולשלישי יש קשיים נוספים. אבל מי שיגיד שהמשפחה שבה גדלנו יכולה לייצר רק ״דפוק״ אחד, משקר לעצמו.
אני, שמאז ומתמיד הייתי המוזרה במשפחה, המתקשה (לא אובייקטיבית. בעיני משפחתי), לומדת עם הזמן להיות גאה במי שאני ואיך שיצאתי. יצאתי מדוכאת? סבבה. אני מעדיפה להיות מדוכאת מאשר מדכאת. לפחות אני מתמודדת עם הבעיות שלי.
היום אני מסרבת להסתיר. כשהאחיות שלי לוחשות את המילה ״דיכאון״ ליד שולחן האוכל, אני אומרת בקול רם שלא צריך ללחוש את המילה הזאת כי אני לא מוכנה שהיא תהיה טאבו. ממליצה לך להבין גם, עד כמה שזה לא קל, שהבעיות שלך הן גם המעלות שלך.