galileo2003
New member
הנה ההקדמה...
1 הלילה והאפלה השחירו את כל סיידוהיל , השקט והדממה סררו בחוץ כאילו רעש המוני עומד לפרוץ בכל רגע. הלילה היה כל כך כבד עד שאי אפשר היה להאמין שבעוד כשעתיים השחר יעלה ויהיה אור יום, החושך והדממה לא איפשרו לאמונה שכזאת. חומת הפנים לא הפחיתה אלא רק הגבירה את תחושת האפלה. הרוח יללה , לוחמי הכפר - האלדונים נעמדו קפואים כקרח, פניהם הביעו חיוורון וגופותיהם רעדו מקור. האלדונים שהם כעשרות אלפים היו פרוסים כולם בכל שטח הכפר סיידוהיל בשורות ובטורים בציפיה עמוקה שחומות הפנים והחוץ עומדות ליפול בכל רגע , דפיקות הלב של האלדונים היו חרישות ופעמו כאחד, תחושת המתח והלחץ הכאיבו גם לשאר אנשי הכפר שהסתגרו בבתיהם- הבאפלות שהכילו ברגע רק את הנשים, הילדים והזקנים. אנשי הכפר מעולם לא חוו פחד שכזה! פחד שיזכר גם בעוד 70 שנה. מצד אחד הייתה הרגשה של פחד מהטנאטים שעומדים לפרוץ את החומות, אך לעומת זאת מצד שני סררה תחושת התקווה! הכפר קיווה והתפלל שיפילו הטנאטים את החומה (היחידים בעלי הכוח לפרוץ את החומה המקוללת). וכך יזכו אנשי הכפר לחופש שאין כמוהו. אך הסיכון הוא מוות של המונים, המונים מאנשי הכפר! הטנאטים היו בעלי עוצמה וכוח אדיר! אך האלדונים היו רבים מהם, לכן הייתה תקווה כלשהי לניצחון וחירות. הפחד היותר גדול הוא שהטנאטים יפילו את כל שכבות האלדונים השומרים על הכפר ויכנסו לכפר עצמו! חומת הפנים והחוץ הייתה גבוהה למדיי רק ממרחקים עצומים היה ניתן לראות את סופה. צבעה היה אפור והייתה נראית עזובה אך מאיימת , היא הייתה בעלת מראה כבד ושידרה תחושה של צער, יאוש, בדידות ודיכאון. היא הייתה האוייב הכי גדול של סיידוהיל, אפילו יותר מהטנאטים. אנשי הכפר מעולם לא זכו לראות- ים, עצים חיים, אנשים שלא מהכפר, הרים גבוהים... אנשי הכפר המשילו את עצמם ללוחם שערים הנחנק למוות על ידי אויבו . מצבם היה עגום וכואב, אך התקווה של החירות השאירה את נשמתם מאירה. מחוצה של החומה איש לא ידע מה יש! רוב המבוגרים תיארו את ה'בחוץ' כמקום מלא באויבים המחכים שהחומה תיפול, הם אימצו את התיאור הזה כצורה טובה להעריך את מקומם. לעומתם היו הילדים והנערים שתיארו את הבחוץ כמקום חלומי... האשליה הזאת של הנוער שבדרך כלל השפיעה על הילדים פיזרה תחושה של שמחה בכפר, או לפחות העלאת חיוך על פניהם של המבוגרים! הנערים נהגו לצייר ציורים המתארים את השפע שבחוץ והיו כותבים ומופיעים עם הצגות ומחזות על חיים בעולם שמעבר לחומות. הילדים העריצו את הנערים על כך , והקרבה של אנשי הכפר אחד לשני הייתה כמו קרבה של אדם למשפחתו מה שהיה כעוד גורם להארת הנשמה של הכפר כאחד! ברגע המכריע הזה הבאפלות היו מלאות במשפחות וקרובים שקיוו לטוב. רוב הילדים היו רדומים מתחת לשמיכות, המבוגרים ישבו כל משפחה בלובי ביתה, הזקנים עם המקטרות והנשים עם הדאגות. ברוב הבאפלות היה שקט, שקט מצד הדיירים- שקט שבא מתוך דאגה, מתוך פחד... ברגע שכזה שום מילה או משפט אינו חשוב וגם לא המחשבות (אבל את המחשבות אי אפשר להשתיק, במיוחד במצב שכזה). הרוחות המשיכו ליילל, הדממה המשיכה לסרור, הקפור החוויר את פניהם של האלדונים אך לא כיסה את מראה האדישות שהחוויר את פניהם אפילו יותר. השקט שרר... מוט ההתקפה של אחד מהאלדונים נפל, האלדונים האחרים הפנו את ראשם בתמי/וה לכיוון שממנו נשמע הרעש הקל של נפילת המוט, האלדון היה נראה נבוך לרגע אך עייפותו השתלטה עליו והאלדון נשכב בפתאומיות על האדמה ונרדם (לפחות זה היה נראה כך) האלדונים שעמדו קרובים אליו העלו מבט מחייך וגיחוכים החלו להישמע מהאלדונים האחרים. הם לא שכחו את המצב בו הם נמצאים, התזמון הגרוע לא מנע מהם להמשיך לצחקק ולהתלחשש אחד עם השני. ההתלחשויות תוך מספר דקות החלו להיות דיבורים של ממש ולדיבורים התווספו גם תזוזות והבעות פנים. פתאום לאחר לחץ המוני, דממה, פחד ושתיקה- תיאורי רגשות החלו להישמע, האלדונים החלו לתאר את סבלם ולשתף בזאת אחד את השני כמו הר געש שהתפרץ בהתלוננויות... כמה שקר, כמה שמלחיץ כמה שעייפים וגוועים ברעב... הדיבורים הפכו למהומה גדולה שגרמה לאנשי הכפר לצאת החוצה ולבדוק את המתרחש. בלב אנשי הכפר הייתה תקווה שמא הקולות והדיבורים הם מטעם שמחה… שאלות עלו בלבם האם הייתכן שהטנאטים נטשו את החומות? עוד ועוד אנשים החלו לצאת מן הבאפלות , אפילו הנערים והילדים שהתעוררו מהמהומה. הרעש וההמוניות גרמו לאנשי הכפר לחשוב שאולי חל שינוי בתכנית! כל שינוי קטן היה משמח אותם העיקר לא המצב בו נעמדו לפני כדקות אחדות- מצב של פחד ולחץ. אם כי מייד הבינו אנשי הכפר שדיבורי האלדונים, אין אלה דיבורי שמחה… פיצוץ אדיר מחריש אוזניים נשמע לפתע. הטנאטים נפצו את החומות , האלדונים אף לא הספיקו להעלות תדהמה במבטם וכבר החלו הטנאטים במרחץ דמים. האלדונים נגררו ונטבחו , צעקות אימה נשמעו ובקול אכזרי שחטו מאות אלדונים! בתוך הבאפלות עמדו אימהות החובקות בילדיהן, רועדות ובוכיות… הנערים חיפשו מחסה, אך ללא הצלחה. עשרות נערים נגררו על ידי הטנאטים ואף חטפו מכות רצחניות. צרחה גדולה כזאת לא נשמעה מאז 'קללת החומה' הנעשתה על ידי 'זודה מלכת השערים'.
1 הלילה והאפלה השחירו את כל סיידוהיל , השקט והדממה סררו בחוץ כאילו רעש המוני עומד לפרוץ בכל רגע. הלילה היה כל כך כבד עד שאי אפשר היה להאמין שבעוד כשעתיים השחר יעלה ויהיה אור יום, החושך והדממה לא איפשרו לאמונה שכזאת. חומת הפנים לא הפחיתה אלא רק הגבירה את תחושת האפלה. הרוח יללה , לוחמי הכפר - האלדונים נעמדו קפואים כקרח, פניהם הביעו חיוורון וגופותיהם רעדו מקור. האלדונים שהם כעשרות אלפים היו פרוסים כולם בכל שטח הכפר סיידוהיל בשורות ובטורים בציפיה עמוקה שחומות הפנים והחוץ עומדות ליפול בכל רגע , דפיקות הלב של האלדונים היו חרישות ופעמו כאחד, תחושת המתח והלחץ הכאיבו גם לשאר אנשי הכפר שהסתגרו בבתיהם- הבאפלות שהכילו ברגע רק את הנשים, הילדים והזקנים. אנשי הכפר מעולם לא חוו פחד שכזה! פחד שיזכר גם בעוד 70 שנה. מצד אחד הייתה הרגשה של פחד מהטנאטים שעומדים לפרוץ את החומות, אך לעומת זאת מצד שני סררה תחושת התקווה! הכפר קיווה והתפלל שיפילו הטנאטים את החומה (היחידים בעלי הכוח לפרוץ את החומה המקוללת). וכך יזכו אנשי הכפר לחופש שאין כמוהו. אך הסיכון הוא מוות של המונים, המונים מאנשי הכפר! הטנאטים היו בעלי עוצמה וכוח אדיר! אך האלדונים היו רבים מהם, לכן הייתה תקווה כלשהי לניצחון וחירות. הפחד היותר גדול הוא שהטנאטים יפילו את כל שכבות האלדונים השומרים על הכפר ויכנסו לכפר עצמו! חומת הפנים והחוץ הייתה גבוהה למדיי רק ממרחקים עצומים היה ניתן לראות את סופה. צבעה היה אפור והייתה נראית עזובה אך מאיימת , היא הייתה בעלת מראה כבד ושידרה תחושה של צער, יאוש, בדידות ודיכאון. היא הייתה האוייב הכי גדול של סיידוהיל, אפילו יותר מהטנאטים. אנשי הכפר מעולם לא זכו לראות- ים, עצים חיים, אנשים שלא מהכפר, הרים גבוהים... אנשי הכפר המשילו את עצמם ללוחם שערים הנחנק למוות על ידי אויבו . מצבם היה עגום וכואב, אך התקווה של החירות השאירה את נשמתם מאירה. מחוצה של החומה איש לא ידע מה יש! רוב המבוגרים תיארו את ה'בחוץ' כמקום מלא באויבים המחכים שהחומה תיפול, הם אימצו את התיאור הזה כצורה טובה להעריך את מקומם. לעומתם היו הילדים והנערים שתיארו את הבחוץ כמקום חלומי... האשליה הזאת של הנוער שבדרך כלל השפיעה על הילדים פיזרה תחושה של שמחה בכפר, או לפחות העלאת חיוך על פניהם של המבוגרים! הנערים נהגו לצייר ציורים המתארים את השפע שבחוץ והיו כותבים ומופיעים עם הצגות ומחזות על חיים בעולם שמעבר לחומות. הילדים העריצו את הנערים על כך , והקרבה של אנשי הכפר אחד לשני הייתה כמו קרבה של אדם למשפחתו מה שהיה כעוד גורם להארת הנשמה של הכפר כאחד! ברגע המכריע הזה הבאפלות היו מלאות במשפחות וקרובים שקיוו לטוב. רוב הילדים היו רדומים מתחת לשמיכות, המבוגרים ישבו כל משפחה בלובי ביתה, הזקנים עם המקטרות והנשים עם הדאגות. ברוב הבאפלות היה שקט, שקט מצד הדיירים- שקט שבא מתוך דאגה, מתוך פחד... ברגע שכזה שום מילה או משפט אינו חשוב וגם לא המחשבות (אבל את המחשבות אי אפשר להשתיק, במיוחד במצב שכזה). הרוחות המשיכו ליילל, הדממה המשיכה לסרור, הקפור החוויר את פניהם של האלדונים אך לא כיסה את מראה האדישות שהחוויר את פניהם אפילו יותר. השקט שרר... מוט ההתקפה של אחד מהאלדונים נפל, האלדונים האחרים הפנו את ראשם בתמי/וה לכיוון שממנו נשמע הרעש הקל של נפילת המוט, האלדון היה נראה נבוך לרגע אך עייפותו השתלטה עליו והאלדון נשכב בפתאומיות על האדמה ונרדם (לפחות זה היה נראה כך) האלדונים שעמדו קרובים אליו העלו מבט מחייך וגיחוכים החלו להישמע מהאלדונים האחרים. הם לא שכחו את המצב בו הם נמצאים, התזמון הגרוע לא מנע מהם להמשיך לצחקק ולהתלחשש אחד עם השני. ההתלחשויות תוך מספר דקות החלו להיות דיבורים של ממש ולדיבורים התווספו גם תזוזות והבעות פנים. פתאום לאחר לחץ המוני, דממה, פחד ושתיקה- תיאורי רגשות החלו להישמע, האלדונים החלו לתאר את סבלם ולשתף בזאת אחד את השני כמו הר געש שהתפרץ בהתלוננויות... כמה שקר, כמה שמלחיץ כמה שעייפים וגוועים ברעב... הדיבורים הפכו למהומה גדולה שגרמה לאנשי הכפר לצאת החוצה ולבדוק את המתרחש. בלב אנשי הכפר הייתה תקווה שמא הקולות והדיבורים הם מטעם שמחה… שאלות עלו בלבם האם הייתכן שהטנאטים נטשו את החומות? עוד ועוד אנשים החלו לצאת מן הבאפלות , אפילו הנערים והילדים שהתעוררו מהמהומה. הרעש וההמוניות גרמו לאנשי הכפר לחשוב שאולי חל שינוי בתכנית! כל שינוי קטן היה משמח אותם העיקר לא המצב בו נעמדו לפני כדקות אחדות- מצב של פחד ולחץ. אם כי מייד הבינו אנשי הכפר שדיבורי האלדונים, אין אלה דיבורי שמחה… פיצוץ אדיר מחריש אוזניים נשמע לפתע. הטנאטים נפצו את החומות , האלדונים אף לא הספיקו להעלות תדהמה במבטם וכבר החלו הטנאטים במרחץ דמים. האלדונים נגררו ונטבחו , צעקות אימה נשמעו ובקול אכזרי שחטו מאות אלדונים! בתוך הבאפלות עמדו אימהות החובקות בילדיהן, רועדות ובוכיות… הנערים חיפשו מחסה, אך ללא הצלחה. עשרות נערים נגררו על ידי הטנאטים ואף חטפו מכות רצחניות. צרחה גדולה כזאת לא נשמעה מאז 'קללת החומה' הנעשתה על ידי 'זודה מלכת השערים'.
