הנה משהו נחמד לסיפתח
את הביקורת הבאה כתבתי אחרי ההופעה של יובל בנאי שנערכה ב20- באוקטובר 2001 בבארבי בת"א: יש קסם מיוחד שולחנות. בשתי הפעמים הקודמות שחדרתי למעוז הבארבי כדי לצפות ב`נשאר במקום` של יובל בנאי הרחבה היתה ריקה משולחנות ומלאה באנשים עומדים. האם זה אומר שמופע הרוק הכי טוב שהיה הקיץ בארץ הולך וממצה את הקהל שלו ושהערב אנחנו צפויים לבארבי לא עמוס במיוחד? חבל, אבל הנה זה קורה. המקום לא ממש מלא. איזה מין שני שליש שלושת רבעי מעט מביך. אבל באנו לשמוע רוק ישראלי, לא לבכות על אלה שנשארו בבית עם ג`ינג`י וסרג`יו. כוס ראשונה. אחד מהחבר`ה, שהפעם האחרונה שהוא היה במופע רוק ישראלי היתה, אם אינני טועה, בסיבוב הפרידה של נטאשה, שואל אותי איך יובל בתור פרפורמר. אני לוקח שלוק ארוך ומנסה לענות לו, אבל הם כבר למעלה, עם האקורדים הראשונים של פול מון פארטי. 1992. האיצטדיון בערד. אחרי שהמשאיות ברחו לאלדד תמיר ומאור כהן בתספורת עומדת, א-לה מרג` סימפסון, הפך את חמש השורות הראשונות לעיסת פוגו דביקה, מתפרץ למרכז הבמה בקפיצות של עייר יצור ארוך ודק, עם משקפיים וידיים בלתי נגמרות, חמצון קצוץ ומבט של "אני הולך לזיין לכם את הצורה" ובמשך שעתיים וחצי נוהם את הרפרטואר ומרים את ים המלח בכמה מטרים. נשאר במקום. ג`נגו-נושי-איגי, מקצוענים אחד אחד, נותנים בראש. אם לא האפמן-פארקר-מקדונלד, לפחות הם. שווים התרגשות אמיתית. התחנה הבאה. בת 16 וחצי שנדבקה לתחת עוד בכניסה לאיצטדיון מאבדת באותו לילה את בתוליה המוסיקליים, נרגעת קצת מצרחות האיגי איגי ומאלצת להרים אותה על הכתפיים ולחבק אותה ב"אהובתי". מזל שגנבו לה את השק"ש. כוס שניה. בשולחן מסכמים ש"בלילות של דרום ת"א" הוא משינה קלאסי, בטקסט ובכל השאר. "ערב תרבותי יש לנו כאן", מוחה בנאי בדרכו על התרדמה היחסית של הקהל בסוף "זמן ללכת". לפני יושבות שתי בנות 18 שעושות סימנים של טעות בכתובת. "זה ההבדל בין מי שגדלו על "קול הרוק" למי שגדלו על MTV אני מסכם עם ידידה. הצ`יפס מגיע. 1985. אמא חוזרת מהשוק בבאר שבע עם קסטה וארבע קופים. טייפ פיליפס מפלסטיק אפור ומכוער מנגן את "אופטיקאי מדופלם" ואחרי שהקסטה מתהפכת בפעם הרביעית אני ואחי נאלצים לריב על האוזניות, כי "הזמר שלהם, הבן הזה של יוסי בנאי, יש לו קול כמו לקופסת פח ריקה" מפריע להורים. התותח מצלצל פעמיים ועושה לי סיוטים בלילה. ליובל נקרע מיתר וחותכים בספונטניות ל"פתחי לי את הדלת". חבר שלי מעקם את האף וטוען שהביצוע חלש, אני מבטיח לו שהסבלנות היא הדרך המהירה ביותר ובהמשך השיר החיוך שלו לא מפסיק להתרחב. הם משתפרים מהופעה להופעה. אני משכנע את אמא לעשות מנוי למעריב לנוער בשבוע בו מתפרסם עוד פוסטר של חמשת המופלאים. כרים עבדול זמר מוביל לאחת ההחלטות המשמעותיות בחיי - לייקרס, ושלארי בירד ילך לחפש. כוס שלישית. אם הייתי בחורה הייתי מארגן לעצמי את נושי פז. מי שמנגן ככה לא יכול להיות גרוע במיטה. הסולו שלו ב"מנגנה" מזכיר את הקטע האחרון של "סטרוויי", אבל הוא עובד כל כך יפה עם האפקטים, שבא לנשק אותו. ג`נגו הולך על סולו בס ב"ברחובות שלנו". הקול הגבוה שלו מחליף בעצם את מייקל. מתברר שלעשות משינה יותר טוב ממשינה כבר קטן עליהם. דרגת אומנות. 1995. רמת הגולן. כרגיל אני נשאר שבת ושומע שמכות עם שוטרים היו הדרך היחידה של אח שלי לצאת בחתיכה אחת מה"אתרוק". יובל מכה עם "אישה". "זאת הופעה למקצוענים, לרוקרים שמבינים, לא למי שסתם שמע להיט ברדיו והחליט לבדוק מה זה", אומר לי החבר. ללכת, אף פעם לא לחזור. "מפלצות התהילה היו חלק מהאמירה שלנו - שאנחנו חופשיים לעשות מה שבא לנו ואנחנו לא מחוייבים לספק להיטים לאף אחד", הוא יגיד לקוטנר. בדרך הביתה מעוד 28 יום בלבנון אני קונה בתחנה המרכזית החדשה את "מכונת הזמן". אם לא היינו בפארק, לפחות שיהיה מה לשמוע. כוס רביעית. איגי עולה עם גיטרה ומהאקורד הראשון ברור שזה "בן המלך". הקהל מצטרף בפזמון והמוהק הקצוץ שלו זז בהכרת תודה. 1990. אמפי שער הנגב מפוצץ. התסרוקת השחורה והמוקפדת של האניגודין מלאה ברק, משוחה בג`ל, נמרחת על קרשי הבמה, בזמן שהוא מחרב את הצורה של "שביל הבריחה". "עתיד מתוק" הופך לקטע אילתורים סטייל "יו יה" של כוורת. "זה כבר לא משינה, זה בית משוגעים", יובל מחייך. בפעם הראשונה אני שומע איך הגיטרה של שלומי גוררת את מייקל והקלידים של אבנר להפוך את "אופטיקאי מדופלם" לקטע המעבר של גבעת חלפון. "חם, חם בנגב", יובל אומר לתוך הטי שירט האדומה ולוקח עוד שלוק מינרליים. הביצוע ל"מדברים עלייך" הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי השנה. כמו פרק עילאי של "הבורגנים". כמו הזכייה של מכבי בגביע. התרגשות אמיתית, בלי שום מירכאות. "הם הולכים עד הסוף, עד הסוף הם הולכים", אומר לי החבר. צודק. הרביעיה על הבמה באה לנצח ועשתה את זה בגדול. "את באה לבקר" הוא כבר בונוס, אחרי שהניטים הושפרצו. הדיסטורשן שנושי פותח יפהפה כמו רומי אבולעפיה. הופעה שווה בטירוף. "לא מגיעה לי גלידה? בכל זאת, פעם שלישית", אני שואל את צורי. הוא רק מחייך.
את הביקורת הבאה כתבתי אחרי ההופעה של יובל בנאי שנערכה ב20- באוקטובר 2001 בבארבי בת"א: יש קסם מיוחד שולחנות. בשתי הפעמים הקודמות שחדרתי למעוז הבארבי כדי לצפות ב`נשאר במקום` של יובל בנאי הרחבה היתה ריקה משולחנות ומלאה באנשים עומדים. האם זה אומר שמופע הרוק הכי טוב שהיה הקיץ בארץ הולך וממצה את הקהל שלו ושהערב אנחנו צפויים לבארבי לא עמוס במיוחד? חבל, אבל הנה זה קורה. המקום לא ממש מלא. איזה מין שני שליש שלושת רבעי מעט מביך. אבל באנו לשמוע רוק ישראלי, לא לבכות על אלה שנשארו בבית עם ג`ינג`י וסרג`יו. כוס ראשונה. אחד מהחבר`ה, שהפעם האחרונה שהוא היה במופע רוק ישראלי היתה, אם אינני טועה, בסיבוב הפרידה של נטאשה, שואל אותי איך יובל בתור פרפורמר. אני לוקח שלוק ארוך ומנסה לענות לו, אבל הם כבר למעלה, עם האקורדים הראשונים של פול מון פארטי. 1992. האיצטדיון בערד. אחרי שהמשאיות ברחו לאלדד תמיר ומאור כהן בתספורת עומדת, א-לה מרג` סימפסון, הפך את חמש השורות הראשונות לעיסת פוגו דביקה, מתפרץ למרכז הבמה בקפיצות של עייר יצור ארוך ודק, עם משקפיים וידיים בלתי נגמרות, חמצון קצוץ ומבט של "אני הולך לזיין לכם את הצורה" ובמשך שעתיים וחצי נוהם את הרפרטואר ומרים את ים המלח בכמה מטרים. נשאר במקום. ג`נגו-נושי-איגי, מקצוענים אחד אחד, נותנים בראש. אם לא האפמן-פארקר-מקדונלד, לפחות הם. שווים התרגשות אמיתית. התחנה הבאה. בת 16 וחצי שנדבקה לתחת עוד בכניסה לאיצטדיון מאבדת באותו לילה את בתוליה המוסיקליים, נרגעת קצת מצרחות האיגי איגי ומאלצת להרים אותה על הכתפיים ולחבק אותה ב"אהובתי". מזל שגנבו לה את השק"ש. כוס שניה. בשולחן מסכמים ש"בלילות של דרום ת"א" הוא משינה קלאסי, בטקסט ובכל השאר. "ערב תרבותי יש לנו כאן", מוחה בנאי בדרכו על התרדמה היחסית של הקהל בסוף "זמן ללכת". לפני יושבות שתי בנות 18 שעושות סימנים של טעות בכתובת. "זה ההבדל בין מי שגדלו על "קול הרוק" למי שגדלו על MTV אני מסכם עם ידידה. הצ`יפס מגיע. 1985. אמא חוזרת מהשוק בבאר שבע עם קסטה וארבע קופים. טייפ פיליפס מפלסטיק אפור ומכוער מנגן את "אופטיקאי מדופלם" ואחרי שהקסטה מתהפכת בפעם הרביעית אני ואחי נאלצים לריב על האוזניות, כי "הזמר שלהם, הבן הזה של יוסי בנאי, יש לו קול כמו לקופסת פח ריקה" מפריע להורים. התותח מצלצל פעמיים ועושה לי סיוטים בלילה. ליובל נקרע מיתר וחותכים בספונטניות ל"פתחי לי את הדלת". חבר שלי מעקם את האף וטוען שהביצוע חלש, אני מבטיח לו שהסבלנות היא הדרך המהירה ביותר ובהמשך השיר החיוך שלו לא מפסיק להתרחב. הם משתפרים מהופעה להופעה. אני משכנע את אמא לעשות מנוי למעריב לנוער בשבוע בו מתפרסם עוד פוסטר של חמשת המופלאים. כרים עבדול זמר מוביל לאחת ההחלטות המשמעותיות בחיי - לייקרס, ושלארי בירד ילך לחפש. כוס שלישית. אם הייתי בחורה הייתי מארגן לעצמי את נושי פז. מי שמנגן ככה לא יכול להיות גרוע במיטה. הסולו שלו ב"מנגנה" מזכיר את הקטע האחרון של "סטרוויי", אבל הוא עובד כל כך יפה עם האפקטים, שבא לנשק אותו. ג`נגו הולך על סולו בס ב"ברחובות שלנו". הקול הגבוה שלו מחליף בעצם את מייקל. מתברר שלעשות משינה יותר טוב ממשינה כבר קטן עליהם. דרגת אומנות. 1995. רמת הגולן. כרגיל אני נשאר שבת ושומע שמכות עם שוטרים היו הדרך היחידה של אח שלי לצאת בחתיכה אחת מה"אתרוק". יובל מכה עם "אישה". "זאת הופעה למקצוענים, לרוקרים שמבינים, לא למי שסתם שמע להיט ברדיו והחליט לבדוק מה זה", אומר לי החבר. ללכת, אף פעם לא לחזור. "מפלצות התהילה היו חלק מהאמירה שלנו - שאנחנו חופשיים לעשות מה שבא לנו ואנחנו לא מחוייבים לספק להיטים לאף אחד", הוא יגיד לקוטנר. בדרך הביתה מעוד 28 יום בלבנון אני קונה בתחנה המרכזית החדשה את "מכונת הזמן". אם לא היינו בפארק, לפחות שיהיה מה לשמוע. כוס רביעית. איגי עולה עם גיטרה ומהאקורד הראשון ברור שזה "בן המלך". הקהל מצטרף בפזמון והמוהק הקצוץ שלו זז בהכרת תודה. 1990. אמפי שער הנגב מפוצץ. התסרוקת השחורה והמוקפדת של האניגודין מלאה ברק, משוחה בג`ל, נמרחת על קרשי הבמה, בזמן שהוא מחרב את הצורה של "שביל הבריחה". "עתיד מתוק" הופך לקטע אילתורים סטייל "יו יה" של כוורת. "זה כבר לא משינה, זה בית משוגעים", יובל מחייך. בפעם הראשונה אני שומע איך הגיטרה של שלומי גוררת את מייקל והקלידים של אבנר להפוך את "אופטיקאי מדופלם" לקטע המעבר של גבעת חלפון. "חם, חם בנגב", יובל אומר לתוך הטי שירט האדומה ולוקח עוד שלוק מינרליים. הביצוע ל"מדברים עלייך" הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי השנה. כמו פרק עילאי של "הבורגנים". כמו הזכייה של מכבי בגביע. התרגשות אמיתית, בלי שום מירכאות. "הם הולכים עד הסוף, עד הסוף הם הולכים", אומר לי החבר. צודק. הרביעיה על הבמה באה לנצח ועשתה את זה בגדול. "את באה לבקר" הוא כבר בונוס, אחרי שהניטים הושפרצו. הדיסטורשן שנושי פותח יפהפה כמו רומי אבולעפיה. הופעה שווה בטירוף. "לא מגיעה לי גלידה? בכל זאת, פעם שלישית", אני שואל את צורי. הוא רק מחייך.
