4 בבוקר לא נרדמת
New member
הנה על החוויות שלי מהשלושה החודשים האחרונים:
טיול שנגמר באישפוז - על חוויותי בשלושה החודשים האחרונים
אז הייתי בטיול מדהים באילת, בזמן שאמא שלי שמרה על הפשוש המתוקון שלי, רק לאחר שחזרתי מהטיול, רק אז היא סיפרה לי שהמתוקון שלי כל הזמן ביקש רק אותי, והתגעגע מאוד אליי, אבל מכיוון שהיא לא רצתה להעציב אותי במשך הטיול, שאני באמת אהנה ממנו, אז היא סיפרה לי כמה שהוא נהנה עם סבתא, משהו שדרך כלל מאוד מאוד נכון, הוא מאוד אוהב את אמא שלי שכל הזמן אוהבת לפנק אותו ולהעניק לו המון אהבה.
בטיול שכמו שציינתי ברשומה אחרת שלי, היו לנו פעילויות, הצגה, שיט והמון מנוחה, היו לי הרבה כאבים במשך הטיול, לקחתי דיי הרבה פרקוסט, העיקר שלא יכאב ושאני אוכל להמשיך, במשך הטיול, בזמן שרוב הבנות הלכו לקניות, הסתובבו בקניון הקרח החדש באילת, אני נשכבתי לנוח, בכדי שאני אוכל להנות מהפעילויות המתוכננות. כמובן שנהנתי מאוד מהטיול, מהמזג אוויר החם, אך בסוף הטיול, כפי שנכתב כאן, נאלצתי להתאשפז עקב כאבים מטורפים באגן. הייתי מאושפזת למשך שבוע וחצי, קיבלתי הקרנות לחוליות, השתחררתי לכבוד פסח, אך לאחר פסח, נאלצתי שוב להתאשפז.
כך, שכבתי במשך כחודש וחצי בערך במיטה בבית החולים, השתמשתי במחשב טלוויזיה של תל השומר, שם יכולתי לצפות קצת בכבלים, לגלוש באינטרנט ולצפות ביו טיוב בכל מיני דברים, כך שכל הזמן בעיקר שכבתי במיטה, לא זזתי כל כך, רוב הזמן הייתי בדיכאון, הפרסומות של מטרנה, סלקום, כל פרסומת משפחתית פשוט גרמה לי לבכות, כי כל כך התגעגעתי לבן שלי, לבית שלי, לבעלי, למשפחה שלי, לכיף של לבוא להורים שלי בימי שבת, כל השגרה הכיפית שלי נעלמה, וכל מה שראיתי במשך האישפוז, זה ללכת למרפסת שיש בה דגים, או לצאת לכיוון אחד מהקניונים שיש בבית החולים, העובדה שלא יכולתי לראות שום דבר אחר, זה שלא ביקרו אותי כל כך הרבה, העציבה אותי, גרמה לי לא פעם לבכות. נכנסתי לדיכאון, לדעתי רוב הסיכויים שזה התחיל גם בגלל המצב אבל גם בגלל שקיבלתי כמות כל כך גדולה של מורפיום, קיבלתי מדבקה של מורפיום, בכמות של כמעט 200 מ"ג, נגד כאבים, שכנראה גרם לי לאיבוד תיאבון, לא אכלתי כמעט כל הזמן, גם דברים שכן התחשק לי לאכול, לא כל כך הצלחתי לסיים, אפילו מנת ילדים של מקדונלדס, לא הצלחתי לסיים. הדיכאון הזה, חוסר התיאבון גרמו לחולשה ולחוסר רצון לזוז מהמיטה. מה גם שבמחלקה אונקולוגית, לעיתים יש גם מוות, כך שלצערי נאלצתי לשמוע מספר פעמים בכי, צרחות התפרצויות של משפחות שיקירם נפטר, סיטואציה שלא ממש עזרה לי עם ההרגשה הרעה שהייתה לי ממילא.
למזלי, הצלחתי בסופו של דבר להתאושש, נשלחתי הבייתה לחג שבועות, אך חזרתי באותו הערב בגלל שכאב לי מאוד, כך שמסרתי לרופאה שלי שחשבה שבכל זאת אני יכולה לחזור הבייתה מבלי לקבל שיקום, אז מסרתי לה שאני חייבת לקבל שיקום, שאני לא יכולה לסבול את זה, בקיצור, מפה לשם, כבר ביום חמישי באה הנציגה של מכבי ומסרה לי כי אני עוברת לבית בלב.
אז בשבועיים הראשונים הייתי במחלקה של השיקום סיעודי מורכב, מחלקה מאוד מדכאת, כי זה בעיקר מבוגרים, שלרוב לא מודעים לעצמם, כמו האישה ששכבה במיטה לידי, כאב לי הלב עליה, היא הייתה חצי מונשמת, כי היו פעמים שהיא הייתה סוג של ערנית, מסתכלת על הסביבה, אבל האישה ששכבה במיטה מולי, הייתה פשוט מחרידה, שמה כל הזמן את הטלוויזיה שלה בפול ווליום, לא התחשבה, היא הדליקה את הטלוויזיה גם בחמש בבוקר, צעקה עליי בכל פעם שדיברתי מעט חזק, היא הייתה בולגריה, לא ממש דיברה עברית אבל כן ידעה לצעוק עליי "שקט", גם בלילה האחרון שהייתי בחדר, כשקמתי בבוקר או שזה היה באמצע הלילה, היו צריכים לדקור את הזקנה המסכנה שלידי, אבל מכיוון שרוב הזמן היא הייתה בעולם משל עצמה, פתאום דקרו אותה במחט בשביל לבדוק את הסוכר, זה הבהיל אותה והיא צעקה מרוב פחד, אז האישה המגעילה מולי צעקה עליה "שקט", אישה כל כך מחרידה, צועקת על הצוות, מקללת את הצוות, זורקת עליהם דברים, גם כל פעם שהיא ראתה אותי היא קיללה אותי וקראה לי "איראן, עירק, אפגניסטן", נכון שהיא צדקה חוץ מהאפגניסטן, מסתבר שלאישה שהייתה קודם בחדר היא הייתה צועקת לה "מרוקו".
לאחר שבועיים שהייתי בחדר מהגיהנום, סוף סוף עברתי לקומה לטעמי, לשיקום צעירים, פה אני מרגישה הרבה יותר נעים, קודם כל החדר אוכל מעוצב כמו ספריה מאוד יפה, יש ספות בסגנון רטרו, בצבע ירוק, יש טלוויזיה, כאן לא סוגרים את האור בשמונה בשביל לרמוז לנו ללכת לישון, אפשר להשאר עד מתי שרוצים, יש לי אחלה שותפה לחדר, ישראלית, מאוד נחמדה, יש לנו טלוויזיה בחדר, שמצד אחד זה יתרון ומצד שני זה חיסרון, זה יתרון כי סוף סוף אפשר לנוח ולראות טלוויזיה במקום לשכב ולהסתכל על הקירות, אבל זה גם חיסרון, כי כששוכבים לראות טלוויזיה, לרוב נרדמים מאוד מאוד מהר.
אני עוברת כאן פיזיותרפיה פעמיים ביום, יש כאן אחלה של צוות, אני מאוד נהנת כאן, הפיזיותרפסיטים ממש ממש מקסימים, מאוד נעים כאן, אני לומדת כאן הרבה מאוד, יש כאן חוגים, כמו סדנת חשיבה, זה ממש ממש כיף, יש כאן סדנת בישול, אני למדתי לשחק רמי קיוב, משהו שמעולם לא שיחקתי בו, כאן ניתן להסתובב, בין אם זה לרדת למטה לרחוב לשבת באיזה בית קפה שלא במסגרת בית החולים, גם הלכנו למסעדה בבת ים על חוף הים, בשבת אחרת נסענו ליס פלאנט וישבנו במסעדה שאחותי כל הזמן סיפרה לי עליה, כך יכולתי לפגוש את כל האחיינים שלי וכמעט כל המשפחה שלי, כאן גם הלכתי בשבת האחרונה עם בעלי ליס פלאנט ל-VIP, הוא קיבל מסוכן אחד בעבודה שלו כרטיס זוגי ל-VIP, מכיוון שהתנסתי גם בסינמה סיטי וגם ביס פלאנט, אני מוכרחה לומר כי המזנון ביס פלאנט הרבה יותר שווה והרבה יותר נעים מאשר בסינמה סיטי, לגבי הסרט, הלכנו לראות את הסרט "ג'אמפ 22" היה ממש ממש כיף, מאוד קורע מצחוק, למי שראה או למי שיראה את הסרט, שתדעו, זאת לא אחות של ביונסה שמשחקת שם, אבל הדמיון ביניהן פשוט מדהים!!
אז אלה החוויות שלי בחודשיים וחצי אם לא שלושה החודשים האחרונים, התחיל בטיול כייפי, המשיך באישפוז כואב מאוד, הפסקה ואז שוב אישפוז כואב מאוד, בתקווה שמעכשיו יהיה רק בריאות ובלי כאבים, שבקרוב מאוד אני אשתחרר סוף סוף הבייתה.
שבקרוב אני אחזור ללכת רק עם מקל, לתקווה לעתיד בריא יותר
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3662521
טיול שנגמר באישפוז - על חוויותי בשלושה החודשים האחרונים
אז הייתי בטיול מדהים באילת, בזמן שאמא שלי שמרה על הפשוש המתוקון שלי, רק לאחר שחזרתי מהטיול, רק אז היא סיפרה לי שהמתוקון שלי כל הזמן ביקש רק אותי, והתגעגע מאוד אליי, אבל מכיוון שהיא לא רצתה להעציב אותי במשך הטיול, שאני באמת אהנה ממנו, אז היא סיפרה לי כמה שהוא נהנה עם סבתא, משהו שדרך כלל מאוד מאוד נכון, הוא מאוד אוהב את אמא שלי שכל הזמן אוהבת לפנק אותו ולהעניק לו המון אהבה.
בטיול שכמו שציינתי ברשומה אחרת שלי, היו לנו פעילויות, הצגה, שיט והמון מנוחה, היו לי הרבה כאבים במשך הטיול, לקחתי דיי הרבה פרקוסט, העיקר שלא יכאב ושאני אוכל להמשיך, במשך הטיול, בזמן שרוב הבנות הלכו לקניות, הסתובבו בקניון הקרח החדש באילת, אני נשכבתי לנוח, בכדי שאני אוכל להנות מהפעילויות המתוכננות. כמובן שנהנתי מאוד מהטיול, מהמזג אוויר החם, אך בסוף הטיול, כפי שנכתב כאן, נאלצתי להתאשפז עקב כאבים מטורפים באגן. הייתי מאושפזת למשך שבוע וחצי, קיבלתי הקרנות לחוליות, השתחררתי לכבוד פסח, אך לאחר פסח, נאלצתי שוב להתאשפז.
כך, שכבתי במשך כחודש וחצי בערך במיטה בבית החולים, השתמשתי במחשב טלוויזיה של תל השומר, שם יכולתי לצפות קצת בכבלים, לגלוש באינטרנט ולצפות ביו טיוב בכל מיני דברים, כך שכל הזמן בעיקר שכבתי במיטה, לא זזתי כל כך, רוב הזמן הייתי בדיכאון, הפרסומות של מטרנה, סלקום, כל פרסומת משפחתית פשוט גרמה לי לבכות, כי כל כך התגעגעתי לבן שלי, לבית שלי, לבעלי, למשפחה שלי, לכיף של לבוא להורים שלי בימי שבת, כל השגרה הכיפית שלי נעלמה, וכל מה שראיתי במשך האישפוז, זה ללכת למרפסת שיש בה דגים, או לצאת לכיוון אחד מהקניונים שיש בבית החולים, העובדה שלא יכולתי לראות שום דבר אחר, זה שלא ביקרו אותי כל כך הרבה, העציבה אותי, גרמה לי לא פעם לבכות. נכנסתי לדיכאון, לדעתי רוב הסיכויים שזה התחיל גם בגלל המצב אבל גם בגלל שקיבלתי כמות כל כך גדולה של מורפיום, קיבלתי מדבקה של מורפיום, בכמות של כמעט 200 מ"ג, נגד כאבים, שכנראה גרם לי לאיבוד תיאבון, לא אכלתי כמעט כל הזמן, גם דברים שכן התחשק לי לאכול, לא כל כך הצלחתי לסיים, אפילו מנת ילדים של מקדונלדס, לא הצלחתי לסיים. הדיכאון הזה, חוסר התיאבון גרמו לחולשה ולחוסר רצון לזוז מהמיטה. מה גם שבמחלקה אונקולוגית, לעיתים יש גם מוות, כך שלצערי נאלצתי לשמוע מספר פעמים בכי, צרחות התפרצויות של משפחות שיקירם נפטר, סיטואציה שלא ממש עזרה לי עם ההרגשה הרעה שהייתה לי ממילא.
למזלי, הצלחתי בסופו של דבר להתאושש, נשלחתי הבייתה לחג שבועות, אך חזרתי באותו הערב בגלל שכאב לי מאוד, כך שמסרתי לרופאה שלי שחשבה שבכל זאת אני יכולה לחזור הבייתה מבלי לקבל שיקום, אז מסרתי לה שאני חייבת לקבל שיקום, שאני לא יכולה לסבול את זה, בקיצור, מפה לשם, כבר ביום חמישי באה הנציגה של מכבי ומסרה לי כי אני עוברת לבית בלב.
אז בשבועיים הראשונים הייתי במחלקה של השיקום סיעודי מורכב, מחלקה מאוד מדכאת, כי זה בעיקר מבוגרים, שלרוב לא מודעים לעצמם, כמו האישה ששכבה במיטה לידי, כאב לי הלב עליה, היא הייתה חצי מונשמת, כי היו פעמים שהיא הייתה סוג של ערנית, מסתכלת על הסביבה, אבל האישה ששכבה במיטה מולי, הייתה פשוט מחרידה, שמה כל הזמן את הטלוויזיה שלה בפול ווליום, לא התחשבה, היא הדליקה את הטלוויזיה גם בחמש בבוקר, צעקה עליי בכל פעם שדיברתי מעט חזק, היא הייתה בולגריה, לא ממש דיברה עברית אבל כן ידעה לצעוק עליי "שקט", גם בלילה האחרון שהייתי בחדר, כשקמתי בבוקר או שזה היה באמצע הלילה, היו צריכים לדקור את הזקנה המסכנה שלידי, אבל מכיוון שרוב הזמן היא הייתה בעולם משל עצמה, פתאום דקרו אותה במחט בשביל לבדוק את הסוכר, זה הבהיל אותה והיא צעקה מרוב פחד, אז האישה המגעילה מולי צעקה עליה "שקט", אישה כל כך מחרידה, צועקת על הצוות, מקללת את הצוות, זורקת עליהם דברים, גם כל פעם שהיא ראתה אותי היא קיללה אותי וקראה לי "איראן, עירק, אפגניסטן", נכון שהיא צדקה חוץ מהאפגניסטן, מסתבר שלאישה שהייתה קודם בחדר היא הייתה צועקת לה "מרוקו".
לאחר שבועיים שהייתי בחדר מהגיהנום, סוף סוף עברתי לקומה לטעמי, לשיקום צעירים, פה אני מרגישה הרבה יותר נעים, קודם כל החדר אוכל מעוצב כמו ספריה מאוד יפה, יש ספות בסגנון רטרו, בצבע ירוק, יש טלוויזיה, כאן לא סוגרים את האור בשמונה בשביל לרמוז לנו ללכת לישון, אפשר להשאר עד מתי שרוצים, יש לי אחלה שותפה לחדר, ישראלית, מאוד נחמדה, יש לנו טלוויזיה בחדר, שמצד אחד זה יתרון ומצד שני זה חיסרון, זה יתרון כי סוף סוף אפשר לנוח ולראות טלוויזיה במקום לשכב ולהסתכל על הקירות, אבל זה גם חיסרון, כי כששוכבים לראות טלוויזיה, לרוב נרדמים מאוד מאוד מהר.
אני עוברת כאן פיזיותרפיה פעמיים ביום, יש כאן אחלה של צוות, אני מאוד נהנת כאן, הפיזיותרפסיטים ממש ממש מקסימים, מאוד נעים כאן, אני לומדת כאן הרבה מאוד, יש כאן חוגים, כמו סדנת חשיבה, זה ממש ממש כיף, יש כאן סדנת בישול, אני למדתי לשחק רמי קיוב, משהו שמעולם לא שיחקתי בו, כאן ניתן להסתובב, בין אם זה לרדת למטה לרחוב לשבת באיזה בית קפה שלא במסגרת בית החולים, גם הלכנו למסעדה בבת ים על חוף הים, בשבת אחרת נסענו ליס פלאנט וישבנו במסעדה שאחותי כל הזמן סיפרה לי עליה, כך יכולתי לפגוש את כל האחיינים שלי וכמעט כל המשפחה שלי, כאן גם הלכתי בשבת האחרונה עם בעלי ליס פלאנט ל-VIP, הוא קיבל מסוכן אחד בעבודה שלו כרטיס זוגי ל-VIP, מכיוון שהתנסתי גם בסינמה סיטי וגם ביס פלאנט, אני מוכרחה לומר כי המזנון ביס פלאנט הרבה יותר שווה והרבה יותר נעים מאשר בסינמה סיטי, לגבי הסרט, הלכנו לראות את הסרט "ג'אמפ 22" היה ממש ממש כיף, מאוד קורע מצחוק, למי שראה או למי שיראה את הסרט, שתדעו, זאת לא אחות של ביונסה שמשחקת שם, אבל הדמיון ביניהן פשוט מדהים!!
אז אלה החוויות שלי בחודשיים וחצי אם לא שלושה החודשים האחרונים, התחיל בטיול כייפי, המשיך באישפוז כואב מאוד, הפסקה ואז שוב אישפוז כואב מאוד, בתקווה שמעכשיו יהיה רק בריאות ובלי כאבים, שבקרוב מאוד אני אשתחרר סוף סוף הבייתה.
שבקרוב אני אחזור ללכת רק עם מקל, לתקווה לעתיד בריא יותר
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3662521
