הנטייה לשלילה

הנטייה לשלילה

מה שהולך להאמר מטה, נכתב מתוך התבוננות אובייקטיבית בסביבה ולא מתוך גישה פסימית כלפי החיים.
תוך כדי התבוננות בעצמי ובאחרים שמתי לב שלאדם יש נטייה ליפול לדברים השליליים של החיים, כלומר, כוחו של הרוע קטלני וחזק פי כמה וכמה מכוחו של הטוב. לדוגמה, מספיק מילה שלילית אחת בשביל לדרדר את מצבו של חולה סופני לפסימיות גמורה ולגרום לו לאבד תקווה..
או שמספיק מעידה קטנה בשביל לשבור את האדם ולהוציא ממנו את כל החשק לעשייה ולחיפוש אחר פיתרון. מאיפה מגיעה כל הפסימיות הזאת? ובכלל תסתכלו על כל האנשים סביבכם, כל אותם הפרצופים החמוצים שפועלים מתוך ההרגלים הישנים כמו רובוטים חסרי חיים שמתוכנתים לקום בבוקר, לנסוע באוטובוס לעבודה, לעבוד 8 שעות ביום, לסיים עבודה, לחזור הבייתה (למשפחה - למי שיש), לצפות מעט בטלויזיה, לאכול וללכת לישון, להתעורר יום למחרת, לנסוע באוטובוס, להתחיל יום עבודה נוסף והגלגל מסתובב סביב עצמו שוב. שגרה מגעילה ומעצבנת, נראה כאילו האנשים מאבדים מעצמם והכל כזה אוטומטי וחוזר על עצמו שלא שמים לב איך החיים נמרחים ואז מגיעה הזיקנה...
לא פלא שהפסיכולוגים זוכים ללקוחות קבועים וממורמרים שלא מוצאים חיים ורק יודעים להתלונן עד כמה החיים שלהם איבדו משמעות וחוסר המוטיבציה מביא בסופו של דבר לדיכאון שיכול להגמר באסון. אפילו שישנם סיטואציות יוצאי דופן בהם קורים דברים חדשים שמעוררים מעט את הנפש וגורמים לעליה במצב רוח, התלהבות והשראה, אך במהרה, המצב חוזר לקדמותו והמזג האפל שוב פעם משתלט על התודעה
למה תמיד הצד השלילי, הפסימי של החיים הוא הדומיננטי? ובכלל, איך זה שמרבית האנשים אינם מוצאים את עצמם מבחינת הקריירה ומונעים ע"י הלחץ החברתי בלי להפעיל שיקול דעת משל עצמם (אינסטינקט העדר)? הרי אם מסתכלים ועורכים השוואה בין החיובי לשלילי בחיי היום יום - הרוע תמיד תופס את החלק המירבי, כלומר תמיד תיהיה הנטייה להתפס ולהמשך לצדדים הפחות יפים של השגרה ולהתעלם מהצדדים היפים של החיים... וכל המרירירות, הרוע, הסבל האנושי, הייאוש והתסכול - מהי מטרת קיומם בעולמנו?? הם אכן תופסים חלק נכבד בחיים ואני מניחה שאצל הטיפוס הלוחם הם מהווים טריגר להשתחרר מכל העוול , אך מה לגבי האנשים הממוצעים? למה הם נבלעים בתוך כל המערבולת הזאת? ואיפה נכנס הרציונאל כאן בכל הסיפור?
 
בכל זאת הם קמים

מדי בוקר לתפוס את האוטובוס לעבודה המתסכלת, לשיגרה השוחקת, לקריירה שלא חפצו בה, לחוסר המשמעות ולחוסר התיקוה, הם קמים כי רוח האדם לא יודעת תבוסה. כמו מתאגרף הלום קרב ושותת דם, כל מה שהוא רוצה זה לקום על רגליו, הוא יודע שיופל שוב ושוב, אך הוא נאבק לקום, כי הקימה היא הניצחון, המאבק הוא הניצחון, אי ההודאה בתבוסה היא הניצחון. אז אל תבוזי להם, לאלו שקמים מדי בוקר ללא כלום. תעריצי אותם, כי הם אלו המגלמים את הרוח שאינה יודעת תבוסה, ראיתי אישה קטועת שתי רגליה המטפסת על הרים. אפשר להסתכל על רגליה שאינן, ואפשר להסתכל על ההרים, אין כאן התבוננות אובייקטיבית, יש כאן בחירה. יעקב
 

neophile

New member
אני לא יודע

מה שאתה אומר נשמע מאוד יהודי ..או נוצרי או מוסלמי לצורך העניין.
 

סיריוס1

New member
הסבל הוא אמצעי כדי להגיע ל...../images/Emo189.gif

...הארה. האדם נולד בעולם של סבל כדי להגיע להיכן שבודהה ומשה רבנו, אברהם אבינו ועוד גדולי רוח מצאו. אם נביט במבט ראציונלי נראה שהאדם שנוסע באוטובוס לעבודה שמשאירה אותו בחיי עוני וללא תקווה, בסבל וביסורים יום אחרי יום שונה לגמרי מאותם היונים, הציפורים והעורבים שעפים ליד אותו האוטובוס כדי למצוא מזון באותו בוקר, וגם שונה מאותם ציפורים שחורות וזריזות שעפות להן בכיף בסיבובים סביב הבניין שבו אותו אדם אומלל עובד. ניתן לשים לב שאנחנו מאוד מאוד לא מותאמים לחיים בעולם הזה, אין לנו עור עבה וכיסויי פרווה, אין לנו יכולת לחיות במחילות או בכינים, אין לנו יכולת לצוד מזון ולאכול אותו טבעית או לאכול עשב ישירות מהאדמה, אנחנו מאוד מאוד לא מותאמים לעולם הזה. האנחנו היצור היחיד שממש לא יכול לחיות טבעית בעולם הזה. אנחנו צריכים אחד את השני כדי לשרוד ולא בחינם. חלקנו עושים עבורנו בגדים, בתים, אוכל, מספקים מיים, מזון וחשמל, בידור וידע. אנחנו לא יכולים לחיות מהטבע כמו כל בעלי החיים. האם זה טעות ? האם אנחנו "אופס" אחד גדול של אלוהים ? ובכן, לא. אנחנו לא על פי הטבע או יותר נכון הטבע לא על פי אופיינו כי אנחנו לומדים בעולם הזה באמצעות הסבל להעריך את המעט שיש. העולם הזה הוא הכנה עבורנו לעולם האמיתי שלנו שבו יש לנו הרבה יותר, וכדי ששוב נהנה מזה ( כי רבים הפסיקו להנות ממה שיש מרוב התרגלות ושעמום ) אנחנו יורדים לעולם הזה, וסובלים. שאר החיות לא סובלות, עבורן הטבע דואג להן להכול בלי צורך זה בזה כל כך. בני אדם, לא שייכים לעולם הזה טבעית, וזה נברא כך בכוונה ולמטרה חכמה, ללמד את האדם להיעזר בזולתו, למצא והעריך את הטוב שיש, להיות טוב לזולתו ולעצמו, להאמין שהכל לטובה ושיש כח עליון שמשגיח על הכל ויוצר כל. זו המטרה של הסבל ולשם כך הוא נברא. הסבל אינו מלמד שיש לשכפלו, אלה שיש להתגבר עליו וללמוד להופכו לעונג ולטוב. זה הרפתקאה. לגבי שיגרה ושיעמום של אנשים קשיי יום, למרבה הפלא הם תמיד מוצאים משהו מיוחד ביום שהם עוברים, לכל זריחה יש שקיעה חדשה, ולכל שקיעה חדשה יש זריחה חדשה, תמיד יש משהו חדש, קטן וזניח, אולם שווה לחיות עבורו כי הטוב הוא אינסופי גם בפרטים הקטנים וחסרי הערך כביכול, שכן, במעט שיש טמון הרבה מאוד עונג וטוב... לסיכום: מטרת בריאת העולם הזה לאדם הוא כדי שיתגבר על הסבל וילמד להיות טוב לזולתו, לעצמו ולאלוהיו. לכן חשוב מאוד לעזור לאחרים, אם את רואה שהם חיים חסרי תוכן, זה לא לחינם את רואה זאת, מטרת הנפילה היא לעורר את הנופל לקום עוד פעם ולעשות טוב, אז קומי ותציעי להם תוכן ועניין ותראי להם את הצד הטוב ! גדולי הקומיקאים נהיו קומיקאים לאחר שעברו "מדבר צחיח" ועצבות גדולה...הם נהיו מפיצי שמחה לכל לאחר שנפלו בעצבות איומה כלשהי. מטרת הנפילה הוא התקומה והתקווה. לכן תמיד צריך לשמוח ולהיות אופטימיים שכן כל צרה היא לטובה כלשהי. רק שזה קשה להאחז בזה כל עוד אין לנו כלים רוחניים כגון מודעות ואורך חיים רוחני... וכן צריך להיזהר לא להאמין שהסבל הוא טוב, הסבל הוא רע ועושה רע, ואין להכנע לו ולעשות אותו לאחרים. הסבל קיים טבעית ואנחנו צריכים להתגבר עליו. זו מטרת קיומו: כדי לנצחו.
 
../images/Emo45.gif

מצטרפת לדעתך וגם מוסיפה שלדעתי הסבל קיים בשביל לגרום לנו לראות את הטוב, הכל עניין של יחסיות..
 

star walker

New member
את חייבת וכולכם....לקרוא את הספר "השחף"

של ריצ'ארד באך שקראתי בגיל 15. זהו ספר קצרצר, שמתחיל בסיפור עוד יותר קצרצר שממחיש בדיוק את הסוגיה שהעלת!! בני"א מומשלים שם לדגים, כאשר יש תמיד מס' דגים ששוחים נגד הזרם, יום אחד ה' נגלה אל הדגים ושואל אותם: "אם היתי מבקש ממכם לסבול ולהתייסר כל חייכם, הייתם עושים זאת למעני? כולם ענו במהירות וללא היסוס: כן, כמובן! ואם הייתי מבקש ממכם........" וכך המשיך ה' לשאול שאלות הקשורות בסבל, כאב, וייסורים וכולם ללא יוצא מן הכלל וללא היסוס הסכימו לסבול למען ה'. השאלה האחרונה היתה: ואם הייתי מבקש מכולכם שבמשך כל יום ויום במשך שארית חייכם.....תחייכו.....? שבמשך כל יום עד יומכם האחרון תשארו.... שמחים? הייתם עושים זאת למעני?? דממה. כולם השתתקו. והמסר?.. רבה יותר קל לבכות ולסבול מאשר לשמוח ולחייך. תמיד יהיו דברים שידכאו אותנו. ואם נסתכל מקרוב נמצא הרבה מאוד דברים שידכאו אותנו.....ואם נסתכל אפילו עוד יותר טוב..........נכון, נראה רק שחור. לעומת זאת, לשמוח כל הזמן....כשמסביב תמיד נמצא סיבות לכאוב, זה קשה....קשה מאוד! ניסיתם? הרי זה בלתי אפשרי, מספיק לקרוא בבוקר עיתון או לצפות בחדשות בערב, כדי להבין שהעולם הזה לא רק יפה, אלא גם מכוער, ואפילו מכוער מאוד. לדעתי הסוד הוא במשפט "נבואה שמגשימה את עצמה" או במילים אחרות "מחשבה יוצרת מציאות" ובהקשר שלנו: מי שמאמין בטוב, נשאר אופטימי ויודע למצוא את הטוב גם ברע, יוצר לעצמו מציאות חיובית! הכל תלוי בעיניי המתבונן. אז מה מטרת קיומנו בעולם? לשמוח כמה שיותר בעולם שמאתגר את האושר. להבין מוקדם ככל שניתן (כדי להספיק להנות מהחיים) שזה מה שיש, ואין בררה אלא להיות כבשה ולקום כל בוקר לעבודה, צריך להתפרנס גם. אני מבטיחה לך שכל אדם "ממוצע" היה "לוחם" בצעירותו, עד שהבין שאין הרבה דרכי קיצור בחיים, ואם לא זוכים בלוטו או נולדים עם כפית זהב בפה, עדיף לזרום עם "המערבולת" מאשר לשבור ידיים ורגליים בניסיון להחלץ... שיהיה בהצלחה ובשורות טובות
 

סיריוס1

New member
אכן כך הם פני הדברים:..

...יותר קשה למצוא את השמחה, אולם לאחר שמוצאים אותה קשה להיפטר ממנה... אפילו אנשים עשירים וברי מזל וכל טוב מגיעים לשלב שבו משעמם להם או לא מספיק ואז הם רוצים עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר, עד שהם מגיעים לנקודה שהם מבינים שזה לא בכמות שפע, זה באיכות השפע ואיכות זאת היא נוצרת כתוצאה משמחה וגישה טובה למעט שיש לעצמנו ולזולתנו ( כולל גישה טובה לאלו שיש להם הרבה שפע חומרי ).
 
מחפשת יקרה, שלום לך

הפעם זרקת פצצה אמיתית, אלפי ספרים נכתבו על נושא זה, מאות פילוסופים ממשיכים להתהפך בקבריהם ומתחבטים בשאלה זו. אני בטח לא אוכל לתת לך תשובה, רק כמה נקודות שעלו אצלי כשקראתי את דברייך ואת דברי החברים פה, שהיו כולם לעניין. בתורות המזרח, הטוב והרוע השחור והלבן וכו' מכונים יין ויאנג. אלה שני הכוחות הגדולים שביקום, המאזנים זה אתה זה ומאפשרים למרכיבי היקום להמשיך לנוע במסילותיהם. המאבק שביניהם הוא הדינמו המייצר את כוח ההנעה שהודות לו אנחנו לא מתנגשים עם כוכבים אחרים. לכן אי אפשר לוותר על הרוע, הוא חיוני ממש כמו הטוב. אבל צריך לפעול באופן אקטיבי למען הצד הטוב, כדי להשתייך לצד שלו ולהימנע מחיכוך בגורמים ה"אפלים". מי הם האנשים הממוצעים, כדברייך, הנבלעים בתוך המערבולת הזאת? נראה לי שאת ואני וכולנו. הגענו לאן שהגענו אולי אפילו אחרי שהסכמנו לכך בטרם נולדנו (כך קראתי), אבל מהרגע שנולדנו אנחנו אכן במערבולת. האם המערבולת הזאת כל כך נוראה? תמיד תסתתכלי על הצד המלא של הכוס ותראי שאת במצב טוב למדי בהשוואה לאחרים. גם נחמה פורתא היא נחמה. ומכיוון שאנחנו ממוצעים, הרי שכבר עשינו חלק מהדרך לגאולה כלשהי, אנחנו כבר לא בהתחלה. ממוצע זה טוב בעיניי, אני קונה ממוצע. יכול להיות למטה, על הקרשים. כעת מילה על אלה שנפלו על הקרשים. יש לי הודעה משמחת בשבילם, כי להם הסיכוי הכי גדול לזכות בקפיצת הדרך, בקיצור דרך לראש התור. איך אמרו אבותינו החכמים? לפום צערא - אגרא! בארמית, לפי מידת הצער כן מידת השכר! יש תקווה לשיפור בכל מצב, אפילו כשנדמה שהגענו לקצה כוח הסבל. צריך רק לשנות את כיוון ההסתכלות: להביט למעלה וקדימה, בכל מצב!
 

neophile

New member
מה שאת מתארת נקראת דואליות דתית

" בתורות המזרח, הטוב והרוע השחור והלבן וכו' מכונים יין ויאנג. אלה שני הכוחות הגדולים שביקום, המאזנים זה אתה זה ומאפשרים למרכיבי היקום להמשיך לנוע במסילותיהם. המאבק שביניהם הוא הדינמו המייצר את כוח ההנעה שהודות לו אנחנו לא מתנגשים עם כוכבים אחרים. לכן אי אפשר לוותר על הרוע, הוא חיוני ממש כמו הטוב. אבל צריך לפעול באופן אקטיבי למען הצד הטוב, כדי להשתייך לצד שלו ולהימנע מחיכוך בגורמים ה"אפלים"." זה ממש אבל ממש לא מה שתורות המזרח מדברות עליו בהתייחסות ליין ויאנג . מה שאת מדברת עליו זאת תפיסה זורואסטריאנית(שהשפיעה על היהודים בגלות ועל הקתוליזם הנוצרי) של טוב ורע (דואליות)לא במובן הערכי אלה במובן הדתי של שני כוחות מנוגדים . מה שהטאו מדבר עליו אפשר לראות בחתימה שלי או בקטע: הכל חלקי מלבד אחד את הכעור מודדים לפי היופי את הטוב על פי הרע את הקל על פי הקשי אבל את הטאו אין למדוד מול מה על כן יש ואין מולידים זה את זה כבד וקל משלימים זה את זה ארוך וקצר מתארים זה את זה גבוה ונמוך נוטים זה אל זה לפנים ואחור נשענים זה על זה לפיכך שרוי החכם באפס מאמץ ומטיף ללא מלים רגוע וננוח שלו ופתוח אלף דברים ללא הפסקה עולים ונופלים ולו יש סבלנות לכולם יוצר אך לא מחזיק כיוון שאינו תובע זכות לעצמו לא נתן לקחת ממנו אותה
 
אהבתי את ההסברים שלך ניאופיל

ההבדל בינינו הוא, שאתה מצטט מספרים ואני מצטטת מתקשורים. ואגב, כבר מזמן הגענו למסקנה שאין כאן "פתרון בית הספר", כלומר אמת אחת המקובלת על כולם, או על "ההנהלה". החכם שרוי באפס מעשה... לא בטוח שהוא, החכם, יאהב את זה. באפס מעשה חדלים. וכו'.
 

neophile

New member
אבל את מבלבלת

לא כל התורות מדברות על אותם הדברים , היאנג ויין של המזרח זה לא הטוב והרע הדתי של הפרסים וכל אלו שהושפעו מהם . גם ביהדות אומרים "אל תעשה את הרע בעיני ה' " כלומר שטוב ורע הם בחירות ערכיות שלנו ולא יישויות "טובה" ו"רעה" .
 

neophile

New member
אני ממש לא מבין

את פשר ההערה "אבל אתה מביא מספרים ואני מתקשרת" כל דבר שאת מתקשרת הוא בהכרח נכון? ואם ,לפי דברייך, את מתקשרת את ה"צד האפל" ?
 
אתה ממש לא מבין

שאין בסיס להשוואה, כמו שכתוב אני מדברת איתך בחיטין ואתה בשעורין. אתה לשיטתך ואני לשיטתי. אני לא מתקשרת את הצד האפל, אלא את דיירי עולם האור, ביקום כולו. בתחילת כל תקשור צריך לוודא עם מי מתקשרים, ולעבוד אך ורק עם כוחות האור.
 
נכון נראה לי שכולם פה מתקשרים רק את עולם האור

ממה שאני זוכרת מכל השנים שאנחנו בפורום הזה על גלגוליו השונים.
 
כמו ההבדל בין הפלוס למינוס

אין לי "הגדרה" כי כל הגדרה תהיה סובייקטיבית, חלקית וארעית. לכן אסתפק במטפורה שבכותרת.
 

neophile

New member
ההבדל בין הפלוס למינוס

זה כמו ההבדל בין יאנג ליין , לא כמו ההבדל בין "טוב" ל"רע" "אור" "וחושך" אלו נושאים ערכיים ו\או דתיים .
 
למעלה