נ ו ע ה 12
New member
"הנכות היא המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל"
"יש לי משפט מנחה בחיים: אם לא נגיש - יהיה נגיש". זו תמצית חייו של דניאל קריגמן, המשותק בשתי רגליו אבל מתעקש לעשות הכל כמו כולם, בלי הנחות. כשסירבו לגייס אותו לצה"ל, החליט להתנדב.
כבר מילדות טיפח חלום, שעל הגשמתו לא הסכים בשום אופן להתפשר: השלמת שירות מלא ומשמעותי בצה"ל, "בלי שום קשר לנכות שלי". עד מהרה הבין שהדרך לבקו"ם רצופה מהמורות ביורוקרטיות, מבדקים, טפסים, ועדות רפואיות וראיונות. "ממש נאבקתי בהם. לא הסכמתי לקבל דחייה. אני אדם כזה, דווקא כשאני שומע 'לא', אני מקבל דרייב להוכיח ש'כן'. אני נהיה פסיכופת. 'מה לא? יאללה, זוזו לי מהעיניים, אתם מפריעים לי'".
אחרי שנה וחצי של התנגשויות חסרות תוחלת עם המערכת "קיבלתי את הג'ננה. הבנתי שמנסים לסבן אותי, אז יום אחד נגמרה לי הסבלנות. התייצבתי בלשכת הגיוס והודעתי שאני לא יוצא מהבניין עד שאני מקבל חותמת שמאשרת לי להתגייס. מייד התגודדו סביבי המפקד והרופאים. אמרו שהבדיקות מתקיימות רק בקומה השנייה, ושלא אצליח להגיע לשם. אמרתי לרופא הבכיר שם, 'קטן עלי, ניפגש בעוד עשר דקות בקומה השנייה'. עליתי מדרגה־מדרגה עם הקביים. כולם היו בהלם".
אבל למרות ההתמדה, הצבא עמד בסירובו לאשר את הגיוס. קריגמן פנה לתוכנית החלופית: התנדבות. מאוקטובר האחרון הוא במדים, "בשלב ראשון לשנתיים, אבל אני אשקול אופציה להארכה, בכפוף לצרכים ולדרישות. בקיצור, אני אשאר עד שפשוט יימאס לי".
"פעם ניגשו אלי כמה צעירים בתחנה המרכזית ואמרו לי: 'אתה עשית הכל כדי להתגייס, אנחנו עושים הכל כדי להתחמק'. אז ראשית, מישהו צריך לאזן את כל ההשתמטות הזאת. ושנית - זה החינוך שעליו גדלתי. לתרום, להגשים אידיאלים ולממש את הפוטנציאל שלי עד הסוף. מבחינתי לא היתה בכלל שאלה אם אשרת".
• תומר לויטר, "ישראל היום".
"יש לי משפט מנחה בחיים: אם לא נגיש - יהיה נגיש". זו תמצית חייו של דניאל קריגמן, המשותק בשתי רגליו אבל מתעקש לעשות הכל כמו כולם, בלי הנחות. כשסירבו לגייס אותו לצה"ל, החליט להתנדב.
כבר מילדות טיפח חלום, שעל הגשמתו לא הסכים בשום אופן להתפשר: השלמת שירות מלא ומשמעותי בצה"ל, "בלי שום קשר לנכות שלי". עד מהרה הבין שהדרך לבקו"ם רצופה מהמורות ביורוקרטיות, מבדקים, טפסים, ועדות רפואיות וראיונות. "ממש נאבקתי בהם. לא הסכמתי לקבל דחייה. אני אדם כזה, דווקא כשאני שומע 'לא', אני מקבל דרייב להוכיח ש'כן'. אני נהיה פסיכופת. 'מה לא? יאללה, זוזו לי מהעיניים, אתם מפריעים לי'".
אחרי שנה וחצי של התנגשויות חסרות תוחלת עם המערכת "קיבלתי את הג'ננה. הבנתי שמנסים לסבן אותי, אז יום אחד נגמרה לי הסבלנות. התייצבתי בלשכת הגיוס והודעתי שאני לא יוצא מהבניין עד שאני מקבל חותמת שמאשרת לי להתגייס. מייד התגודדו סביבי המפקד והרופאים. אמרו שהבדיקות מתקיימות רק בקומה השנייה, ושלא אצליח להגיע לשם. אמרתי לרופא הבכיר שם, 'קטן עלי, ניפגש בעוד עשר דקות בקומה השנייה'. עליתי מדרגה־מדרגה עם הקביים. כולם היו בהלם".
אבל למרות ההתמדה, הצבא עמד בסירובו לאשר את הגיוס. קריגמן פנה לתוכנית החלופית: התנדבות. מאוקטובר האחרון הוא במדים, "בשלב ראשון לשנתיים, אבל אני אשקול אופציה להארכה, בכפוף לצרכים ולדרישות. בקיצור, אני אשאר עד שפשוט יימאס לי".
"פעם ניגשו אלי כמה צעירים בתחנה המרכזית ואמרו לי: 'אתה עשית הכל כדי להתגייס, אנחנו עושים הכל כדי להתחמק'. אז ראשית, מישהו צריך לאזן את כל ההשתמטות הזאת. ושנית - זה החינוך שעליו גדלתי. לתרום, להגשים אידיאלים ולממש את הפוטנציאל שלי עד הסוף. מבחינתי לא היתה בכלל שאלה אם אשרת".
• תומר לויטר, "ישראל היום".
