"הנכים נשארו בחוץ"..
הנכים נשארו בחוץ/ סימה קדמון מוסף ידיעות אחרונות: 8.2.2002 ספרו של סטפן צוויג, "קוצר רוחו של הלב", מספר את סיפורו של קצין בחיל הפרשים האוסטרי, שמתוך רחמיו לאשה נכה מקדיש לה מזמנו ומגלה לתדהמתו ש/היא התאהבה בו. הספר מתאר את הכוח שיש ברחמים ואת תוצאותיו ההרסניות. צוויג מזהה שני סוגים של רחמים, אבל ספרו עוסק בסוג השכיח. הסוג הזה, כותב צוויג, פחדן ורגשני, אינו אלא קוצר רוחו של הלב, שאחד רצונו: להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. הנכים, שמעט חודשיים שובתים מול הכנסת וקריית הממשלה, לומדים בימים אלה על סוג הרחמים הזה. אלה שצוויג מכנה "קוצר רוחו של הלב". במסדרונות הכנסת נשמעו השבוע יותר ויותר קולות מירמור על השיבוש ש/גורמים הנכים בחייהם. זה סיפור אחד להצטלם עם נכים לחדשות הערב, אבל זה סיפור אחר לגמרי כשחבר כנסת, שרגיל להחנות את מכוניתו 30 מטר מהכניסה, נאלץ עכשיו לטפס ברגל ממוזיאון ישראל עד למזנון הכנסת. יותר ויותר קולות דיברו על תביעותיהם הבלתי מתקבלות על הדעת, על חוסר נכונותם להתפשר ועל הניצול שלהם את הסימפטיה ודעת הקהל כדי להתמקם גבוה על צמרת העץ כשאין מי שמעז להוריד אותם משם. במילים אחרות, את מה שאף אחד לא העלה על דעתו ללחוש לפני שבועיים, התחילו השבוע להגיד בגלוי: שהסיפור הזה של הנכים מתחיל לעלות על העצבים, שהם באמת מתחילים להגזים ובכלל, שבינינו לבין עצמנו, אם היו אלה ערבים שחוסמים ככה את הכניסות, כבר מזמן היינו רואים שם וסים, זרנוקי מים וזינזאנות. זה סיפור עצוב, מפני שבקרוב מאוד יגלו הנכים שהם נשארו לבד. התקציב שעבר השבוע בכנסת השאיר את האומללים האמיתיים בחוץ. אחרי שבועות ארוכים של אהדה ציבורית, סיקור תקשורתי חסר תקדים ופוליטיקאים שתפסו עליהם טרמפ ותימרנו אותם לפוזיציה שהם נמצאים בו עכשיו, ייעלמו כולם. הנכים יישארו על צמרת העץ בלי אפשרות לרדת. אפילו את הסולם לא יהיה מי שיביא. מאבק שיכול היה להסתיים לפני זמן רב בפשרה מתקבלת על הדעת, עלול להסתיים עכשיו תוך רצון של כולם "להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת". כולם אשמים בסיפור הזה. הנכים עצמם, בהיקף התביעות שהם מבקשים, שסכומו הכולל מגיע למיליארדים. ושהלכו רחוק מדי, גבוה מדי, התקשורת, שסיפקה שפע של סיפורים אנושיים שוברי לב אבל לא נתנה לעובדות לקלקל להם ונמנעה מדיווח נתונים על מה באמת מדובר כאן. משרד האוצר, שבמקום לפרסם פעם אחת ולתמיד נתונים מדויקים הסתגר במגדלי השן שלו. ראש הממשלה, שהיה צריך לפנות לעצמו כמה זמן שנדרש, לשבת באופן אישי מבוקר עד ערב ולא לתת לסיפור הזה להיגרר באופן שיגרום נזק לתדמיתו. ובעיקר הפוליטיקאים ובראשם עמיר פרץ, שלדעת רבים היה זה שתידלק את השביתה הממושכת הזאת, ושמר אותה על אש גבוהה מתוך אינטרס אישי מובהק. כל עוד המאבק נמשך, כל יום שעובר עם עגלות הנכים מול הכנסת, עם הנכים בכותרות ועם עמיר פרץ ברקע – זהו רווח נקי של המתמודד לראשות ההסתדרות. זה סיפור עצוב, כי ספר התקציב נסגר השבוע, והנכים לא כלולים בו. לא שמרו להם אפילו שקל. גם אם תהיה בסופו של דבר החלטה לתת להם, אין מאיפה. הכל כבר חולק, אפילו הרזרבה, זאת ששומרים למצבים מיוחדים, נמצאת במינוס. במקום לדחוף אותם לסגור עיסקה כשם בשיא - הלהיבו אותם, תמכו בהם ובסופו של דבר הפקירו אותם. זאת הייתה מר"צ מהאופוזיציה שאילצה את שרון להטיח פגישה, כי לא היה אחד בקואליציה שבחדרי חדרים באמת נלחם בשבילם. ברגע שקיבל אלי ישי את דרישותיו בעניין מוסדותיו ומשרדיו, נגמר העניין בנכים. ואשמים כל אלה, רובה הגדול של הכנסת, שהצביעו בעד תקציב כזה. בושה לראות איך כל שהצביעו בתקציב הזה, בושה לראות איך כל מי שיש לו כוח פוליטי, כל מי שמאיים על ראש הממשלה, השיג את מה שרצה. בושה שאלה האנשים שקובעים את גורלנו: חבורה של אינטרסנטים, חסרי אחריות, חסרי לב, מנותקים.
הנכים נשארו בחוץ/ סימה קדמון מוסף ידיעות אחרונות: 8.2.2002 ספרו של סטפן צוויג, "קוצר רוחו של הלב", מספר את סיפורו של קצין בחיל הפרשים האוסטרי, שמתוך רחמיו לאשה נכה מקדיש לה מזמנו ומגלה לתדהמתו ש/היא התאהבה בו. הספר מתאר את הכוח שיש ברחמים ואת תוצאותיו ההרסניות. צוויג מזהה שני סוגים של רחמים, אבל ספרו עוסק בסוג השכיח. הסוג הזה, כותב צוויג, פחדן ורגשני, אינו אלא קוצר רוחו של הלב, שאחד רצונו: להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. הנכים, שמעט חודשיים שובתים מול הכנסת וקריית הממשלה, לומדים בימים אלה על סוג הרחמים הזה. אלה שצוויג מכנה "קוצר רוחו של הלב". במסדרונות הכנסת נשמעו השבוע יותר ויותר קולות מירמור על השיבוש ש/גורמים הנכים בחייהם. זה סיפור אחד להצטלם עם נכים לחדשות הערב, אבל זה סיפור אחר לגמרי כשחבר כנסת, שרגיל להחנות את מכוניתו 30 מטר מהכניסה, נאלץ עכשיו לטפס ברגל ממוזיאון ישראל עד למזנון הכנסת. יותר ויותר קולות דיברו על תביעותיהם הבלתי מתקבלות על הדעת, על חוסר נכונותם להתפשר ועל הניצול שלהם את הסימפטיה ודעת הקהל כדי להתמקם גבוה על צמרת העץ כשאין מי שמעז להוריד אותם משם. במילים אחרות, את מה שאף אחד לא העלה על דעתו ללחוש לפני שבועיים, התחילו השבוע להגיד בגלוי: שהסיפור הזה של הנכים מתחיל לעלות על העצבים, שהם באמת מתחילים להגזים ובכלל, שבינינו לבין עצמנו, אם היו אלה ערבים שחוסמים ככה את הכניסות, כבר מזמן היינו רואים שם וסים, זרנוקי מים וזינזאנות. זה סיפור עצוב, מפני שבקרוב מאוד יגלו הנכים שהם נשארו לבד. התקציב שעבר השבוע בכנסת השאיר את האומללים האמיתיים בחוץ. אחרי שבועות ארוכים של אהדה ציבורית, סיקור תקשורתי חסר תקדים ופוליטיקאים שתפסו עליהם טרמפ ותימרנו אותם לפוזיציה שהם נמצאים בו עכשיו, ייעלמו כולם. הנכים יישארו על צמרת העץ בלי אפשרות לרדת. אפילו את הסולם לא יהיה מי שיביא. מאבק שיכול היה להסתיים לפני זמן רב בפשרה מתקבלת על הדעת, עלול להסתיים עכשיו תוך רצון של כולם "להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת". כולם אשמים בסיפור הזה. הנכים עצמם, בהיקף התביעות שהם מבקשים, שסכומו הכולל מגיע למיליארדים. ושהלכו רחוק מדי, גבוה מדי, התקשורת, שסיפקה שפע של סיפורים אנושיים שוברי לב אבל לא נתנה לעובדות לקלקל להם ונמנעה מדיווח נתונים על מה באמת מדובר כאן. משרד האוצר, שבמקום לפרסם פעם אחת ולתמיד נתונים מדויקים הסתגר במגדלי השן שלו. ראש הממשלה, שהיה צריך לפנות לעצמו כמה זמן שנדרש, לשבת באופן אישי מבוקר עד ערב ולא לתת לסיפור הזה להיגרר באופן שיגרום נזק לתדמיתו. ובעיקר הפוליטיקאים ובראשם עמיר פרץ, שלדעת רבים היה זה שתידלק את השביתה הממושכת הזאת, ושמר אותה על אש גבוהה מתוך אינטרס אישי מובהק. כל עוד המאבק נמשך, כל יום שעובר עם עגלות הנכים מול הכנסת, עם הנכים בכותרות ועם עמיר פרץ ברקע – זהו רווח נקי של המתמודד לראשות ההסתדרות. זה סיפור עצוב, כי ספר התקציב נסגר השבוע, והנכים לא כלולים בו. לא שמרו להם אפילו שקל. גם אם תהיה בסופו של דבר החלטה לתת להם, אין מאיפה. הכל כבר חולק, אפילו הרזרבה, זאת ששומרים למצבים מיוחדים, נמצאת במינוס. במקום לדחוף אותם לסגור עיסקה כשם בשיא - הלהיבו אותם, תמכו בהם ובסופו של דבר הפקירו אותם. זאת הייתה מר"צ מהאופוזיציה שאילצה את שרון להטיח פגישה, כי לא היה אחד בקואליציה שבחדרי חדרים באמת נלחם בשבילם. ברגע שקיבל אלי ישי את דרישותיו בעניין מוסדותיו ומשרדיו, נגמר העניין בנכים. ואשמים כל אלה, רובה הגדול של הכנסת, שהצביעו בעד תקציב כזה. בושה לראות איך כל שהצביעו בתקציב הזה, בושה לראות איך כל מי שיש לו כוח פוליטי, כל מי שמאיים על ראש הממשלה, השיג את מה שרצה. בושה שאלה האנשים שקובעים את גורלנו: חבורה של אינטרסנטים, חסרי אחריות, חסרי לב, מנותקים.
