הנני כאן, ואני אימא
בנות הפורום היקרות ללבי, כמה שאני שמחה למצוא רגע פנוי על מנת לבשר לכן שהפכתי לאימא! כשהקרפד הופיע מול עיניי לראשונה הרגשתי שהוא היה הבן שלי, מאז ומתמיד, עוד מלפני שהחלה ההיסטוריה וגם לנצח, ושאני תמיד כבר הייתי אימא שלו. הרגשתי שכל הפרטים של גופו השלם, המושלם והתולעי, הם אחד לאחד בדיוק מה שצמח בבטן שלי, כמו שיכולתי לדמיין ולא דמיינתי, או לא מספיק, ובטח שלא הרשיתי לעצמי להעלות על הדעת. רגעי הנס האלה התחלפו בהוויה נמשכת של השתאות, תדהמה ופליאה. לא יכול להיות שזה קורה לי, לא ייתכן שזה קרה.
רק מי שיודעת לעמקי גופה את מה שאינו מובן מאליו, רק היא יכולה להבין. כל השאר הם פרטים גופניים כואבים, ויש, ורבים. אבל אם יש איזו פיסת נחמה במסע החתחתים שעברתי עד הלום, זאת תחושת ההודיה שמותירה אותי תמיד קצת מעל לפרטי המציאות הטכניים, היבשים (ובעצם רטובים, שאני הרי טובלת בעיסות הפיפי, הקקי, הפליטות, ההפרשות הדמיות וזרמי החלב. פיחסה). האובדנים שעברתי התעמעמו על רקע הלידה, אבל בעצם כל החיים שהיו קודם זכורים לי כרגע במטושטש בלבד.
ועוד לא כתבתי על מה שהחוויה הזוועתית של הלידה הבהירה לי לגבינו, הנשים, האדירות, האמיצות, שנושאות את חיי העולם הזה בעצמנו ובזכותנו. ולא על כמה שאני מאחלת את החלום הזה לכל אישה שרוצה. ולכל אחת שקוראת את הדברים האלה.
שירה היקרה, אני מבקשת להודות במיוחד לך, שהועלת ועזרת לי רבות, מבחינתי את עושה מלאכת קודש יומיומית ואני מקווה שאת יודעת את זה. אין אריות כאלה, גם לך תודתי נתונה על כל מה שהענקת לי. והכי אני מתפללת ומאמינה ועוקבת אדוקה ושולחת אותות של תקווה מעבר לים לך, מרעישה בשקט.
בנות הפורום היקרות ללבי, כמה שאני שמחה למצוא רגע פנוי על מנת לבשר לכן שהפכתי לאימא! כשהקרפד הופיע מול עיניי לראשונה הרגשתי שהוא היה הבן שלי, מאז ומתמיד, עוד מלפני שהחלה ההיסטוריה וגם לנצח, ושאני תמיד כבר הייתי אימא שלו. הרגשתי שכל הפרטים של גופו השלם, המושלם והתולעי, הם אחד לאחד בדיוק מה שצמח בבטן שלי, כמו שיכולתי לדמיין ולא דמיינתי, או לא מספיק, ובטח שלא הרשיתי לעצמי להעלות על הדעת. רגעי הנס האלה התחלפו בהוויה נמשכת של השתאות, תדהמה ופליאה. לא יכול להיות שזה קורה לי, לא ייתכן שזה קרה.
רק מי שיודעת לעמקי גופה את מה שאינו מובן מאליו, רק היא יכולה להבין. כל השאר הם פרטים גופניים כואבים, ויש, ורבים. אבל אם יש איזו פיסת נחמה במסע החתחתים שעברתי עד הלום, זאת תחושת ההודיה שמותירה אותי תמיד קצת מעל לפרטי המציאות הטכניים, היבשים (ובעצם רטובים, שאני הרי טובלת בעיסות הפיפי, הקקי, הפליטות, ההפרשות הדמיות וזרמי החלב. פיחסה). האובדנים שעברתי התעמעמו על רקע הלידה, אבל בעצם כל החיים שהיו קודם זכורים לי כרגע במטושטש בלבד.
ועוד לא כתבתי על מה שהחוויה הזוועתית של הלידה הבהירה לי לגבינו, הנשים, האדירות, האמיצות, שנושאות את חיי העולם הזה בעצמנו ובזכותנו. ולא על כמה שאני מאחלת את החלום הזה לכל אישה שרוצה. ולכל אחת שקוראת את הדברים האלה.
שירה היקרה, אני מבקשת להודות במיוחד לך, שהועלת ועזרת לי רבות, מבחינתי את עושה מלאכת קודש יומיומית ואני מקווה שאת יודעת את זה. אין אריות כאלה, גם לך תודתי נתונה על כל מה שהענקת לי. והכי אני מתפללת ומאמינה ועוקבת אדוקה ושולחת אותות של תקווה מעבר לים לך, מרעישה בשקט.
