אני מסתייג עם הסתייגות
ההסתייגות-שזה ככה בשבילי,ורק בשבילי,וככה צריך לראות את זה.במקרה זה,שלי,זה דווקא לא עניין של חוסר נוחות.אני אוהב לכתוב,יש לי הרבה מה לכתוב...זה יותר חוסר התאמה לדרך בה אני הולך בתקופה זו.הדרך שלי,בפאן הזה שלה,היא של דרך פתוחה, חסרת גבולות,משתנה מרגע לרגע,וכזו השמה דגש עיקרי על התהליך/כוחות פנימיים ולא על המטרות/תוצאות.כבר כתבתי את זה. עכשיו,נכון שאפשר לראות את זה,דווקא את הכתיבה היומיומית כמשהו התואם תהליך (כלשהו),אבל...זו פשוט תחושה שהתעוררה בי,גם כשניסיתי בעצמי את הדפי בוקר וגם כשקראתי את "דרך האמן"(של ג'וליה קמרון)-תחושה של "שיטה",קשה לי קצת להסביר, תחושה של התקבעות על משהו,של משהו שהוא נוקשה ולא חופשי שמכריח את הנפש לעשות משהו שהוא לא טבעי בשבילה. לא יודע,נראה לי שהאינדיבדואילות של האדם(ואולי אני מדבר רק על זו שלי) כמהה לחופש,לעולם חסר גבולות ומסגרות,עולם שבו הכל אפשרי.אז בעצם אומרים לאותה אינדיבדואליות "כן,הכל אפשרי וחסר גבולות,ובתנאי שתעשה זאת על פני 3 עמודים...".זה נראה לי סותר את כל העניין של ההתפתחות והיצירה,ובמקום לעוררם היא רק מחלישם,או במילים אחרות "מקרקעת" את עולם המחשבות והחלומות שלנו,ובכך מוציאה אותו ממסלולו הטבעי.זו דעתי בכל אופן. אולי זו עצלנות,אולי זו ראיה צרה ומוגבלת,אולי זה ענין של חוסר איזון שדורש איזון...אבל מנקודת מבטי כיום לא מתאים לי לכתוב כל יום,ולכן אני כותב מתי שמתעורר בי צורך לכתוב משהו,ולפעמים יותר משלוש דפים(קשה להשתיק אותי גם בכתב).אני הולך עם מחברת צמודה וכותב הרבה דברים-שאלות,מחשבות,רגשות,חלומות וכדומה-אבל לא מרגיש צורך להתקבע על "כל יום" או "שלושה דפים".אני נותן לנפש לדבר מתי שהיא רוצה,בלי להגיד לה מתי ואיך. חוץ מזה,אני מאוד מאמין שבתוך כל אחד מאיתנו יש דרך המתאימה לו,וכל בן אדם בעולם, בייחוד כזה המשתנה,אכן הולך בדרך שונה מרעהו.עוד אני מאמין ששינוי אמיתי ומהותי בחייו של אדם הוא לא ללכת בעיוור אחרי אמונות של אנשים אחרים אלא להקשיב לעצמו, למצוא את שביל הזהב המתאים אך ורק לו.לכן,מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר,וההפך. דרך אגב,אני חוויתי במהלך תקופת השינוי שלי גם את ההפך(כמעין היוצא מהכלל המעיד על הכלל,או ההפך,תלוי איך מסתכלים על זה)-תחושה של "שיטה" שכן תאמה את התהליך בו אני נמצא.כאן,למשל,או שזה הפך לחלק משגרת חיי או שזה משהו שאני הייתי רוצה שיהפוך לכזה,עדיין לא,למרות שברורה לי חשיבותו.במקרה זה,כן אימצתי לעצמי את אותה "שיטתיות".לכן,הכל יחסי ותלוי באינדיבדואליות שלנו,וזה כל הסיפור-שכל אחד ימצא את הדרך המתאימה אך ורק לעצמו. שוב,אם תגיע אליי פעם ההכרה שדפי בוקר הם הכרחיים כדי להתמיד בתהליך השינוי שלי אז אני אעשה את זה גם בלי קשר לנוחות. כרגע,כשאני מפריד בין עיקר לטפל,זה לא נראה לי,מנקודת מבטי על התהליך שלי,הדבר העיקרי שצריך להתמקד בו.זה קשור לאינדיבדואליות המתפתחת שלי,ל"אני" שלי המתחבר לדברים אחרים.
