הנסיכה שרק רצתה להיות..
היה היתה פעם בארץ רחוקה ולא נודעת נסיכה. לנסיכה היה שיער בצבע ערמוני ועיניים יפות מראה כשני שקדים. חיוך היה לה לנסיכה ששבה את לב כל רואיו וגם צחוקה הרך היה מתגלגל ומתנגן עד למרחוק כזמירת הציפורים עם בוא השחר. עורה היה צח וטהור ודיבורה שקט, ביישני ומנומס. היא חיה לה במגדל גבוה שבראשו צוהר קטן דרכו הייתה מביטה אל השמיים, מאזינה לציוצי הציפורים, חשה את ליטוף הטל מוקדם בבוקר, נושמת את האוויר הצח ועדה לטיפת הגשם הראשונה שהייתה ניתכת על אפה בעדינות וגורמת לשפתיה להתעקל לחיוך קטן וחולמני. מדי בוקר הייתה יורדת מן המגדל ויוצאת החוצה מביטה בכל בסקרנות וגומעת בשקיקה את אותן מראות שבכל יום נראו לה כבריאה חדשה אף על פי שלא נשתנו הרבה מן הלילה שקדם לו. היתה היא מסוגלת הייתה להבחין אפילו בשינוי הקטן שבקטנים אם בצבע השמיים, אם בצורת העבים ואפילו בצבעו של ציץ שניעור לחיים חדשים. אך צר היה לה לנסיכה על דבר אחד ויחיד, פעם העולם שלה היה רחב ידים ללא כל גבול ומכשול עד שיום אחד בהיר החלו לבנות חומה סביב המגדל. ובכל שנה ביום הולדתה של הנסיכה נוספה עוד שורת לבנים לחומה הקרה והמנוכרת ועולמה של הנסיכה הלך והצטמצם. אך זו לא שמה ליבה אל החומה והמשיכה בעיסוקה כבכל יום. הימים חלפו עברו והנסיכה הקטנה גדלה ובגרה וכך גם החומה הלכה וגבהה עד כי לא ראתה הנסיכה את יופי העולם שבחוץ כשהיתה יורדת מן המגדל ושדה ראייתה נצטמצם לכדי אותו צוהר קטן שבראש המגדל. נתעצבה הנסיכה מעט על אובדנה אך לא הפסיקה לחייך ולהתפעל מיופיו של העולם גם דרך אותו חלון קטן. ביום הולדתה ה-19 הבחינה כי החומה היתה גבוהה מאוד ואין מוסיפים לה עוד לבנים. היא הלכה לאורכה וגילתה לבנה רופפת אחת ויחידה. כמה גדולה היתה שמחתה, היא משכה בעדינות רבה את הלבנה החוצה ומעט מן העולם שבחוץ חדר פנימה אל עיניה ונשמתה. החזירה הנסיכה את הלבנה למקומה על מנת שאיש לא יגלה את סודה ויסתום את הפלא שנגלה אליה . וכך בכל יום היתה שבה ומוציאה את אותה לבנה בודדת נהנת מהמראות וכשחשה ששבעה מהם החזירה את האבן למקומה. בוקר אחד כשקמה שמעה קולות מחוץ לחומה. היו אלה קולות של סוסים ופרשים. ירדה הנסיכה מן המגדל במהירות הסיטה את האבן ממקומה והביטה דרך החור. ממנו נגלה אליה מראה שעדיין לא ראתה. גבר זר עמד שם מוקף בחיל פרשים אדיר, הוא הביט סביב ותהה על פשר אותה חומה הניצבת שם מסביב למגדל. לאחר זמן מה, סב על עקביו ונעלם כלעומת שבא. השיבה הנסיכה את האבן למקומה ושבה אל המגדל. בחצות בדיוק שמעה שוב הנסיכה קול סוסים דוהרים אך הפעם היה זה קולו של סוס בודד אחד. הביטה הנסיכה דרך הצוהר הקטן וראתה את אותו הנסיך מבוקרו של אותו היום רכוב על סוסו אך ללא חיל פרשיו מביט ומחייך אליה. חייכה אליו הנסיכה בביישנות חזרה וכך חתמו את בריתם. בחיוך.... וכך בכל לילה בחצות בדיוק היה מגיע הנסיך אל אותו מקום בו ניצבה החומה ומביט אל המגדל והנסיכה היתה שומעת את קול סוסו המתקרב ממרחקים היתה ממהרת ויורדת מן המגדל, מסיטה את האבן שבחומה ודרך אותו החרך היו משוחחים אחד עם השני מכושפים מקסמי הלילה ואפופי אושר. והימים חלפו ורגשותיו של הנסיך התעצמו כלפי הנסיכה ורגשותיה של זו נתעצמו לא פחות והיא היתה עורגת לביקוריו... עד שלילה אחד הבטיח הנסיך לנסיכה שבלילה הבא יבוא יחד עם חיל פרשיו ויבקע את אותה חומה המפרידה ביניהם וישא אותה הרחק הרחק. הנסיכה נמלאה אושר ונשבעה לו שתמתין לו עד שיבוא. בבוקרו של היום נרגשת היתה הנסיכה מן הציפייה וליבה הלם בחוזקה מהתרגשות השעות נראו לה כנצח וייסרו אותה ייסורי תופת. עד שלבסוף הגיעה השעה המיוחלת- חצות. הנסיכה המתינה בקוצר רוח לבואו של הנסיך אך הלה... לא בא. חיכתה הנסיכה שעה, שעתיים אך הנסיך בושש לבוא וליבה של הנסיכה נשבר בקרבה. דמעות זלגו מעיניה היפות הכתימו את שמלתה הצחורה וצרבו את לחייה. היא נתנה מבט אחרון בעולם שבחוץ, בירח המלא בכוכבים הנופלים ושמעה את יללת התן במרחק ואז הניחה ראשה על הכר עצמה את שתי עיניה נשמה נשימה עמוקה אחת ושנייה ושלישית... ונעלמה.
היה היתה פעם בארץ רחוקה ולא נודעת נסיכה. לנסיכה היה שיער בצבע ערמוני ועיניים יפות מראה כשני שקדים. חיוך היה לה לנסיכה ששבה את לב כל רואיו וגם צחוקה הרך היה מתגלגל ומתנגן עד למרחוק כזמירת הציפורים עם בוא השחר. עורה היה צח וטהור ודיבורה שקט, ביישני ומנומס. היא חיה לה במגדל גבוה שבראשו צוהר קטן דרכו הייתה מביטה אל השמיים, מאזינה לציוצי הציפורים, חשה את ליטוף הטל מוקדם בבוקר, נושמת את האוויר הצח ועדה לטיפת הגשם הראשונה שהייתה ניתכת על אפה בעדינות וגורמת לשפתיה להתעקל לחיוך קטן וחולמני. מדי בוקר הייתה יורדת מן המגדל ויוצאת החוצה מביטה בכל בסקרנות וגומעת בשקיקה את אותן מראות שבכל יום נראו לה כבריאה חדשה אף על פי שלא נשתנו הרבה מן הלילה שקדם לו. היתה היא מסוגלת הייתה להבחין אפילו בשינוי הקטן שבקטנים אם בצבע השמיים, אם בצורת העבים ואפילו בצבעו של ציץ שניעור לחיים חדשים. אך צר היה לה לנסיכה על דבר אחד ויחיד, פעם העולם שלה היה רחב ידים ללא כל גבול ומכשול עד שיום אחד בהיר החלו לבנות חומה סביב המגדל. ובכל שנה ביום הולדתה של הנסיכה נוספה עוד שורת לבנים לחומה הקרה והמנוכרת ועולמה של הנסיכה הלך והצטמצם. אך זו לא שמה ליבה אל החומה והמשיכה בעיסוקה כבכל יום. הימים חלפו עברו והנסיכה הקטנה גדלה ובגרה וכך גם החומה הלכה וגבהה עד כי לא ראתה הנסיכה את יופי העולם שבחוץ כשהיתה יורדת מן המגדל ושדה ראייתה נצטמצם לכדי אותו צוהר קטן שבראש המגדל. נתעצבה הנסיכה מעט על אובדנה אך לא הפסיקה לחייך ולהתפעל מיופיו של העולם גם דרך אותו חלון קטן. ביום הולדתה ה-19 הבחינה כי החומה היתה גבוהה מאוד ואין מוסיפים לה עוד לבנים. היא הלכה לאורכה וגילתה לבנה רופפת אחת ויחידה. כמה גדולה היתה שמחתה, היא משכה בעדינות רבה את הלבנה החוצה ומעט מן העולם שבחוץ חדר פנימה אל עיניה ונשמתה. החזירה הנסיכה את הלבנה למקומה על מנת שאיש לא יגלה את סודה ויסתום את הפלא שנגלה אליה . וכך בכל יום היתה שבה ומוציאה את אותה לבנה בודדת נהנת מהמראות וכשחשה ששבעה מהם החזירה את האבן למקומה. בוקר אחד כשקמה שמעה קולות מחוץ לחומה. היו אלה קולות של סוסים ופרשים. ירדה הנסיכה מן המגדל במהירות הסיטה את האבן ממקומה והביטה דרך החור. ממנו נגלה אליה מראה שעדיין לא ראתה. גבר זר עמד שם מוקף בחיל פרשים אדיר, הוא הביט סביב ותהה על פשר אותה חומה הניצבת שם מסביב למגדל. לאחר זמן מה, סב על עקביו ונעלם כלעומת שבא. השיבה הנסיכה את האבן למקומה ושבה אל המגדל. בחצות בדיוק שמעה שוב הנסיכה קול סוסים דוהרים אך הפעם היה זה קולו של סוס בודד אחד. הביטה הנסיכה דרך הצוהר הקטן וראתה את אותו הנסיך מבוקרו של אותו היום רכוב על סוסו אך ללא חיל פרשיו מביט ומחייך אליה. חייכה אליו הנסיכה בביישנות חזרה וכך חתמו את בריתם. בחיוך.... וכך בכל לילה בחצות בדיוק היה מגיע הנסיך אל אותו מקום בו ניצבה החומה ומביט אל המגדל והנסיכה היתה שומעת את קול סוסו המתקרב ממרחקים היתה ממהרת ויורדת מן המגדל, מסיטה את האבן שבחומה ודרך אותו החרך היו משוחחים אחד עם השני מכושפים מקסמי הלילה ואפופי אושר. והימים חלפו ורגשותיו של הנסיך התעצמו כלפי הנסיכה ורגשותיה של זו נתעצמו לא פחות והיא היתה עורגת לביקוריו... עד שלילה אחד הבטיח הנסיך לנסיכה שבלילה הבא יבוא יחד עם חיל פרשיו ויבקע את אותה חומה המפרידה ביניהם וישא אותה הרחק הרחק. הנסיכה נמלאה אושר ונשבעה לו שתמתין לו עד שיבוא. בבוקרו של היום נרגשת היתה הנסיכה מן הציפייה וליבה הלם בחוזקה מהתרגשות השעות נראו לה כנצח וייסרו אותה ייסורי תופת. עד שלבסוף הגיעה השעה המיוחלת- חצות. הנסיכה המתינה בקוצר רוח לבואו של הנסיך אך הלה... לא בא. חיכתה הנסיכה שעה, שעתיים אך הנסיך בושש לבוא וליבה של הנסיכה נשבר בקרבה. דמעות זלגו מעיניה היפות הכתימו את שמלתה הצחורה וצרבו את לחייה. היא נתנה מבט אחרון בעולם שבחוץ, בירח המלא בכוכבים הנופלים ושמעה את יללת התן במרחק ואז הניחה ראשה על הכר עצמה את שתי עיניה נשמה נשימה עמוקה אחת ושנייה ושלישית... ונעלמה.
למה הנסיך לא בא בסוף? אני מציע שתעשי המשך, כן זה יהרוס את האווירה שיצרת בסוף אבל אפשר לקחת את הסיפור מצד הנסיך , אם לא רצה לבוא או לא הצליח, סיפור סרקאסטי או טרגדי... בבקשה?! אהבתי את הכתיבה הזאת!