הנפילה אל מותי
לצערי אין לי את הפריולגיה של להתעלם או להדחיק, ומעל להכל בטח שלא לקבל את זה. אני כל הזמן מחכה, שהמוח שלי יתאזן, שהבריאות תשפר, שהנזקים לא יהיו עוד כדי שכל מה שישאר זה הכאב, אך במצב שבו אני נמצא עם כל כך הרבה אלמנטים כאשר מה שנשאר תקין זאת רק המודעות. אני מבין שבעצם אולי לעולם זה לא יקרה, לעולם לא אהיה בריא שוב, לעולם המוח לא יתאזן, וכל אשר הייתי ולקחתי חלק בו גם כן לא יהיה, כל מה שנשאר זה מה שאפשר, ומה שאפשר זה לעשן סיגריות, לראות סרטים להשתין, לחרבן, ולכתוב את כל אשר כתבתי עד עכשיו בחודשים האחרונים ואולי להוסיף מידי פעם, למה אני מתגעגע, ולא רוצה,אין רצון בזה, יש לי רצון במה שנראה כבלתי אפשרי, ואני כל כך רוצה בזה עד כדי כך שאני פתוח לאפשרות שיקרה נס.. כנראה בגלל זה אני עדיין בחיים. ושום סיבה אחרת. אך אני מרגיש את עצמי קרב, קרב לסוף, קרב לרגע שבו נמאס לי להאמין במשהו שלא יקרה, נמאס לי לחכות ולהיות בייסורים. אם הכל היה חוזר לעצמו, אחד לאחד, כאשר כל אשר היה נשאר מכל זה, זה זיכרון מר, אז מה שהיה מלווה אותי למשך שארית חיי, זה כאב ועצבים שרוב הזמן לא היו באים לידי ביטוי. אך להיות במצב זה, עם אפשרות שזה לא יעבור, כי עם כמה שלמדו, וכמה שמזדהים איתי וכמה שככה וכמה שככה, אף אחד לא באמת יודע, ואף אחד לא באמת חווה זאת, הייתי בן אדם בריא פיזית ובריא נפשית שבחורה שכל הדברים השלילים אפשר להגיד עליה והמדינה לקחו ופגעו לא בבריאות ובמוח. אני לא יודע עם חולה נפש שואל את עצמו עם הוא משוגע או לא, אם הוא חולה נפש או לא, אני יודע שאני שואל את עצמי הרבה דברים, אך אני לא בטוח שאני יכול להגיד שהם הצליחו להפוך אותי לחולה נפש, מה שכן הם הצליחו לפגוע לי בנפש, וממש לפגום בה, כאשר נפש מבחנתי לזמן זה כאשר מוחי מתפקד כפי שהוא מתפקד, -היא עוצמת החיים אשר נמצאת בתוכי, קול ההיגיון והרצון לחיות חיים טובים, כפי גם שאני זוכר אותם. להיות במצב הזה, אין שום דרך לקבל את זה, כשהסיבה לכך היא לא שזה משהו טבעי שלי, זה משהו שעשו לי, והכי מטריד להיות במצב כזה כאשר כל מה שאתה לומד מהשיעור הזה שאולי לעולם לא יגמר, שיעור זה שאולי שמו הוא "ככה מתת איש - ככה עזבת את העולם".. מה שלמדתי ואני לומד כל יום מחדש, וכל פעם זה מתעצם ולוקח אותי יותר קרוב לנקודה שבה אני נשבר ואני לא מחכה יותר, אלו הדברים הבאים: נתת אמת, היית אמיתי, ונאמן: תענש כשהיית בן 18 לא שידלת קטינים ולא מכרת סמים: תענש נתת למשטרה אמת לגבי הבחורה: תענש כאשר פסיכיאטר רצה לאבחן אותך, שיטפת פעולה מבלי לדעת שאם יש לך רוחניות ובכלל הגעת לרמת מודעות גבוהה יותר משלו: תענש לא הרמת יד על הבחורה הזאת: תענש לא רצחת: תענש ויש עוד כל מיני, אבל מה הטעם, מי שעוקב עד לכאן ויש לו אפילו קצת שכל, יודע טוב מאוד, אם תשקר, תבגוד, אתה מעניש את עצמך, אתה לא מרוויח שום דבר, בגיל 18 עישנתי שלושה חודשים גראש ואז הפסקתי, הגיעו אלי הביתה וטענו שאני מוכר ושאני שידלתי קטינים, כאשר אותם ילדים שהיו כמה חודשים יותר צעירים ממני הם אלו שהכניסו אותי לכל העישונים והם אלו שאירגנו את הסמים, אבל זה לא משנה שאמרתי את האמת, משנה מה שרצו שישנה וזה שקרים שאותם הקבוצה שלמדתי שהם בעצם לא חברים שיקרו, זה מה ששינה, אבל אם באמת הייתי סוחר ומשדל קטינים אז, גם ככה הייתי נענש, ועוד זוכה לכמה גרושים בכיס.. אם לא הייתי אומר את האמת למשטרה לגבי הבחורה, אז אולי לא היו חושבים שאני פסיכי, כי באמת קשה להאמין שמה שאמרתי עליה נכון למרות שזה היה נכון, אבל זה רק אולי, הרי מדובר במשטרה, בחורה שנראית טוב והחזה שלה כל הזמן בחוץ, ויודעת לשקר הכי טוב בעולם, כנראה שזה לא היה משנה, הוציאו אותי אשם כי בא להם וכי היא פשוט שקרנית טובה והיה מי שיעזור לה בשקרים, חברה שלה שמקושרת למשטרה, עזבו את העובדה ששניהן אולטא מזדיינות, כל היום סקס סקס סקס כל פעם בחור או גבר אחר. לא הרמתי יד על אותה בחורה, אולי הייתי צריך גם ככה תראו מה עשו לי בסופו של דבר, איך אוכל אי פעם להשתחרר מהעובדה שהאמת היא שהיא היתה מכה אותי, איך אוכל אי פעם להשתחרר בזה, שלא העזתי לפוצץ לה את האמאמאמא של הצורה שלה. והייסורים האלו, שאני חווה, לא להיות מסוגל לעשות כלום, לשכח דברים חשובים, לשכוח איך לבצע דברים שיצרתי, ואת כל התורה שבניתי לעצמי מאחורי היצירות ואיך וכל זה.. להיות מנוטרל מהכל ולדעת שאולי הכי קרוב לכך שארגיש בחיים שוב, זה לקחת את הסמים שלהם ולהרגיש את בצורה סינטטית כי זה בטח שלא יעבוד עלי, הייתי שכלתן, היה לי שכן והרבה, ומודעות בכלל.. אז בעצם יוצא שזה יותר גרוע ממוות כי גם ככה אני לא מרגיש בין החיים. אולי הייתי צריך לרצוח???? לדעת שהיא שם מסתובבת לה חופשי, שמחה, עובדת, עושה מה שבא לה, ואני ממש לא רוצה להיות איתה, אני שונא אותה על זה, אבל לדעת שהיא תזכה עוד לחוות זוגיות, ויש לה חברות וחברים ואני עצמי מרוחק מכולם, כל סבל וייסורים וחוסר הבריאות הזאת אני חווה בגלל בחורה שקרנית מזדיינת, חסר אינטלגנציה רגשית, שלא יכלה לקבל את העובדה שאחרי כל הבגידות והשקרים שלה החלטתי להיפרד ממנה ולא רציתי להיות איתה יותר בקשר. אני מעדיף למות מאשר לחיות את איך שאני חיי עכשיו שאין לי ממש ברירה ולזכור את זה. אני מעדיף למות מאשר להחלים רק קצת ובכמה מידות מאשר לחיות איך שזה יהיה לחיות טיפה יותר טוב ולזכור את זה אני מעדיף למות מאשר להחלים לגמרי כאשר ישארו רק דברים כמו שיער דליל, כמה חורים בשיינים וכמה שיניים שבעתיד יצטרכו לעקור בגלל שהתרופות שהביאו השפיאו גם על זה ורמת הסוכר בדם עשתה את שלה בנידון. אני מעדיף לחיות, אם הכל יסתדר ואוכל שוב ליצור לתקשר כמו שצריך, ולהיות בזוגיות חדשה. אבל, נראה לי שאני פשוט מעדיף למות, כי לא בא לי לחכות כמה חודשים בשביל זה ולראות שסתם חיכיתי, ורק אז לעשות משהו כאשר יכולתי לחסוך לעצמי ייסורים. באמת שמעדיף למות מאשר לחיות בעולם שבו היא קיימת ולא סובלת את הסבל הנוראי הזה, מעדיף למות מאשר לחיות בעולם שבו בכלל היא בחיים, כאשר מגיע מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד להיפגע, ובא לי למות כי בעולם שלנו אנשים כמו המשטרה, שעושים עבודה כל כך גרועה, ופסיכיאטרים שהם רוצחים סמויים של נפשות, ויש בעולם שלנו סמים קשים ביותר שקוראים להם תרופות. בא לי למות.
לצערי אין לי את הפריולגיה של להתעלם או להדחיק, ומעל להכל בטח שלא לקבל את זה. אני כל הזמן מחכה, שהמוח שלי יתאזן, שהבריאות תשפר, שהנזקים לא יהיו עוד כדי שכל מה שישאר זה הכאב, אך במצב שבו אני נמצא עם כל כך הרבה אלמנטים כאשר מה שנשאר תקין זאת רק המודעות. אני מבין שבעצם אולי לעולם זה לא יקרה, לעולם לא אהיה בריא שוב, לעולם המוח לא יתאזן, וכל אשר הייתי ולקחתי חלק בו גם כן לא יהיה, כל מה שנשאר זה מה שאפשר, ומה שאפשר זה לעשן סיגריות, לראות סרטים להשתין, לחרבן, ולכתוב את כל אשר כתבתי עד עכשיו בחודשים האחרונים ואולי להוסיף מידי פעם, למה אני מתגעגע, ולא רוצה,אין רצון בזה, יש לי רצון במה שנראה כבלתי אפשרי, ואני כל כך רוצה בזה עד כדי כך שאני פתוח לאפשרות שיקרה נס.. כנראה בגלל זה אני עדיין בחיים. ושום סיבה אחרת. אך אני מרגיש את עצמי קרב, קרב לסוף, קרב לרגע שבו נמאס לי להאמין במשהו שלא יקרה, נמאס לי לחכות ולהיות בייסורים. אם הכל היה חוזר לעצמו, אחד לאחד, כאשר כל אשר היה נשאר מכל זה, זה זיכרון מר, אז מה שהיה מלווה אותי למשך שארית חיי, זה כאב ועצבים שרוב הזמן לא היו באים לידי ביטוי. אך להיות במצב זה, עם אפשרות שזה לא יעבור, כי עם כמה שלמדו, וכמה שמזדהים איתי וכמה שככה וכמה שככה, אף אחד לא באמת יודע, ואף אחד לא באמת חווה זאת, הייתי בן אדם בריא פיזית ובריא נפשית שבחורה שכל הדברים השלילים אפשר להגיד עליה והמדינה לקחו ופגעו לא בבריאות ובמוח. אני לא יודע עם חולה נפש שואל את עצמו עם הוא משוגע או לא, אם הוא חולה נפש או לא, אני יודע שאני שואל את עצמי הרבה דברים, אך אני לא בטוח שאני יכול להגיד שהם הצליחו להפוך אותי לחולה נפש, מה שכן הם הצליחו לפגוע לי בנפש, וממש לפגום בה, כאשר נפש מבחנתי לזמן זה כאשר מוחי מתפקד כפי שהוא מתפקד, -היא עוצמת החיים אשר נמצאת בתוכי, קול ההיגיון והרצון לחיות חיים טובים, כפי גם שאני זוכר אותם. להיות במצב הזה, אין שום דרך לקבל את זה, כשהסיבה לכך היא לא שזה משהו טבעי שלי, זה משהו שעשו לי, והכי מטריד להיות במצב כזה כאשר כל מה שאתה לומד מהשיעור הזה שאולי לעולם לא יגמר, שיעור זה שאולי שמו הוא "ככה מתת איש - ככה עזבת את העולם".. מה שלמדתי ואני לומד כל יום מחדש, וכל פעם זה מתעצם ולוקח אותי יותר קרוב לנקודה שבה אני נשבר ואני לא מחכה יותר, אלו הדברים הבאים: נתת אמת, היית אמיתי, ונאמן: תענש כשהיית בן 18 לא שידלת קטינים ולא מכרת סמים: תענש נתת למשטרה אמת לגבי הבחורה: תענש כאשר פסיכיאטר רצה לאבחן אותך, שיטפת פעולה מבלי לדעת שאם יש לך רוחניות ובכלל הגעת לרמת מודעות גבוהה יותר משלו: תענש לא הרמת יד על הבחורה הזאת: תענש לא רצחת: תענש ויש עוד כל מיני, אבל מה הטעם, מי שעוקב עד לכאן ויש לו אפילו קצת שכל, יודע טוב מאוד, אם תשקר, תבגוד, אתה מעניש את עצמך, אתה לא מרוויח שום דבר, בגיל 18 עישנתי שלושה חודשים גראש ואז הפסקתי, הגיעו אלי הביתה וטענו שאני מוכר ושאני שידלתי קטינים, כאשר אותם ילדים שהיו כמה חודשים יותר צעירים ממני הם אלו שהכניסו אותי לכל העישונים והם אלו שאירגנו את הסמים, אבל זה לא משנה שאמרתי את האמת, משנה מה שרצו שישנה וזה שקרים שאותם הקבוצה שלמדתי שהם בעצם לא חברים שיקרו, זה מה ששינה, אבל אם באמת הייתי סוחר ומשדל קטינים אז, גם ככה הייתי נענש, ועוד זוכה לכמה גרושים בכיס.. אם לא הייתי אומר את האמת למשטרה לגבי הבחורה, אז אולי לא היו חושבים שאני פסיכי, כי באמת קשה להאמין שמה שאמרתי עליה נכון למרות שזה היה נכון, אבל זה רק אולי, הרי מדובר במשטרה, בחורה שנראית טוב והחזה שלה כל הזמן בחוץ, ויודעת לשקר הכי טוב בעולם, כנראה שזה לא היה משנה, הוציאו אותי אשם כי בא להם וכי היא פשוט שקרנית טובה והיה מי שיעזור לה בשקרים, חברה שלה שמקושרת למשטרה, עזבו את העובדה ששניהן אולטא מזדיינות, כל היום סקס סקס סקס כל פעם בחור או גבר אחר. לא הרמתי יד על אותה בחורה, אולי הייתי צריך גם ככה תראו מה עשו לי בסופו של דבר, איך אוכל אי פעם להשתחרר מהעובדה שהאמת היא שהיא היתה מכה אותי, איך אוכל אי פעם להשתחרר בזה, שלא העזתי לפוצץ לה את האמאמאמא של הצורה שלה. והייסורים האלו, שאני חווה, לא להיות מסוגל לעשות כלום, לשכח דברים חשובים, לשכוח איך לבצע דברים שיצרתי, ואת כל התורה שבניתי לעצמי מאחורי היצירות ואיך וכל זה.. להיות מנוטרל מהכל ולדעת שאולי הכי קרוב לכך שארגיש בחיים שוב, זה לקחת את הסמים שלהם ולהרגיש את בצורה סינטטית כי זה בטח שלא יעבוד עלי, הייתי שכלתן, היה לי שכן והרבה, ומודעות בכלל.. אז בעצם יוצא שזה יותר גרוע ממוות כי גם ככה אני לא מרגיש בין החיים. אולי הייתי צריך לרצוח???? לדעת שהיא שם מסתובבת לה חופשי, שמחה, עובדת, עושה מה שבא לה, ואני ממש לא רוצה להיות איתה, אני שונא אותה על זה, אבל לדעת שהיא תזכה עוד לחוות זוגיות, ויש לה חברות וחברים ואני עצמי מרוחק מכולם, כל סבל וייסורים וחוסר הבריאות הזאת אני חווה בגלל בחורה שקרנית מזדיינת, חסר אינטלגנציה רגשית, שלא יכלה לקבל את העובדה שאחרי כל הבגידות והשקרים שלה החלטתי להיפרד ממנה ולא רציתי להיות איתה יותר בקשר. אני מעדיף למות מאשר לחיות את איך שאני חיי עכשיו שאין לי ממש ברירה ולזכור את זה. אני מעדיף למות מאשר להחלים רק קצת ובכמה מידות מאשר לחיות איך שזה יהיה לחיות טיפה יותר טוב ולזכור את זה אני מעדיף למות מאשר להחלים לגמרי כאשר ישארו רק דברים כמו שיער דליל, כמה חורים בשיינים וכמה שיניים שבעתיד יצטרכו לעקור בגלל שהתרופות שהביאו השפיאו גם על זה ורמת הסוכר בדם עשתה את שלה בנידון. אני מעדיף לחיות, אם הכל יסתדר ואוכל שוב ליצור לתקשר כמו שצריך, ולהיות בזוגיות חדשה. אבל, נראה לי שאני פשוט מעדיף למות, כי לא בא לי לחכות כמה חודשים בשביל זה ולראות שסתם חיכיתי, ורק אז לעשות משהו כאשר יכולתי לחסוך לעצמי ייסורים. באמת שמעדיף למות מאשר לחיות בעולם שבו היא קיימת ולא סובלת את הסבל הנוראי הזה, מעדיף למות מאשר לחיות בעולם שבו בכלל היא בחיים, כאשר מגיע מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד להיפגע, ובא לי למות כי בעולם שלנו אנשים כמו המשטרה, שעושים עבודה כל כך גרועה, ופסיכיאטרים שהם רוצחים סמויים של נפשות, ויש בעולם שלנו סמים קשים ביותר שקוראים להם תרופות. בא לי למות.