הנפש

הנפש

שלום יקרים,
שמעתי את פרופ. ירמיהו יובל כשהתארח אצל דוב אלבום בפרשת השבוע,
והוא אדם שהגיע לגיל זקנה, שמתמודד עם מחלות קשות: סרטן ופרקינסון.
סיפר שמנעוריו עלו בו השאלות הקשות על החיים ועל העולם.
חיפש להם תשובות. בתחום הפילוסופיה ובתולדותיה.
חקר את חשיבתו של קאנט ושל שפינוזה, תרגם את ספריהם הגדולים.
ועכשיו, בגילו, במצב בריאותו, בקרבתו אל המוות, הוא מדבר את מחשבותיו ואומר באומץ לב ומתוך ענווה שהוא, בסופו של יום, בסופם של החיים,
נשאר עם השאלות הקשות.
ואני שואל את עצמי –
מה מחזיק אותו?
איך חיים ומתמודדים באומץ לב שכזה, בענווה שכזאת?
ומה עושה אותו (הלא מאמין) כל כך דומה
למאמינים הגדולים
שהולכים עם חייהם באומץ ובענווה ?
ופתאום נראה לי בהיר:
הנפש!


&nb
 
נפש החיים (המשופץ)

נפש החיים
הנפש מחזרת אחרי המוצאות שלה
ומוצאת מוצא אחרי מוצא
מוביל אליה.

מוצא היחס;
יחס האדם לעצמו ולזולתו-
באהבתו, בשנאתו
בפתיחותו, בסגירותו
בפחדיו, בחרדותיו...

המענג והמכאיב,
הממלא או מרוקן
את הנפש.

ויש מוצא
לנפש הלומדת להכיר את עצמה -
מה שהינה ומה שאינה.

לא רק את רצונה להיות מה שהינה
או להיות אחרת ממה שהינה
אלא את הרצון הראשוני להיות,
פשוט להיות.

ואחר כך את האח של הרצון להיות
שהוא הרצון להיות עִם-
("או חברותא או מיתותא");
אכיר בך והכר בי. אהיה אתך ותהיה איתי.
אוהב אותך ותאהב אותי.
בקיצור, להכיר, לחיות ולאהוב
ואולי דווקא הפוך;
לאהוב, לחיות ולהכיר...

האח השני של הרצון להיות
הוא הרצון להיות יותר...
זהו האח שבישבנו תקוע פלפל חריף-
שהוא הפחד להיות פחות...

אז יש בנפש מוצא רחב למשפחת ההיות הגדולה
שבסוף רוצה רק להיות...
ועוד לא דיברנו על מוצָאים כמו מוצא האומץ
שממנו באים כשיוצאים
לחיים חדשים

וכמו מוצא האמונה
אמונה שחיים בה ושצריך
מוסרים את החיים
למענה...

והמוצא לאובדנים,
אפילו למייאשים ולמרגיזים עד דם-
אך מה עם הנוראיים שאין עוד מלבדם?

הכל עם הכל בא בחשבון:
היחס, ההיות, האומץ, האמונה והאובדן.
ובוודאי יש עוד מוצאים שהשגותינו לא השיגם
או שקצר השיר מלפרטם
אלה גם אלה סובבים את חיי הנפש
ומזינים את תחושת ההיות -
הכל במוצא הנפש
וברצונה להיות.
הנפש החיה
החשופה
בחלל האנושי
היחידה
בחלל הקוסמי
המרגישה
והרגישה לכל רתת
ומבע.

לא מחפש אחריה
בתת ההכרה
ולא בעל ההכרה
לא במחשכים
ולא בחלומות...

מוצא אותה בהקיץ חפה מכיסוים
גלויה כמות שהיא
פרושה לפני כולם גם בלא מחקר התודעה,
גדולה מכל ההמשלות...

שהיא רוטטת
כל המטפיזיקה רוטטת עימה
ושהיא מפוחדת כל הצהרות השלום לא ירגיעוה
ושהיא נעלבת העולם כולו לא שווה בעלבונה
שכן לאדם היא העולם כולו
היא זו שממצת (שמתווכת) לו
את המציאות.

אל תגעו בנפש ואל תרעו לה
שהיא נפשו של עולם
ולא בגלל הצלם האלוהי
שמושתל בתוכה
אלא בגלל הגוף הרוחני
שמתפתח עמה.

לא נראית
והיא כה נגישה
לא נימושה והיא כה ממשית...
נותנת את הטון המיוחד לאישי ולאישיותי.
אם היא סמל - המציאות מסומלת דרכה
אם היא מראה – המציאות משתקפת דרכה,
שהיא נסגרת עצובות לה העיניים...
שהיא נפתחת צוחקות לה העיניים...

בזמן שהיא לא חיה בשלום עם עצמה
הקונפליקטים צורחים מתוכה-
ושהיא חיה בשלום עם עצמה
היא מסוגלת לחיות
עם אלף סתירות.
אחדות הניגודים –
בתחום מושבה...

הנורמליות ואי הנורמליות – "עליהָ",
בגרות או ילדותיות תלויים בה.

נפש לא מפותחת משטיחה ומצמקת את האדם -
הנפש המפותחת מרחיבה ופותחת.

נדמית לפעמים
כציפור
שחופנים אותה בכף
ולפעמים כאגרוף שמונף -

ביכולתה להקשות לב רך
ולרכך לב קשה,
לפרוח פעם כפרח
ופעם כאגרוף שנפתח.

הדם הוא הנפש
והנפש היא הצינור להרגשת ההיות
בעולם.

(ובאשר לנשמה, אם הנפש
לא הייתה משקפת לנו אותה,
היינו מחפשים לשווא
נשמה בממשות עלומה,
בלי פנים ובלי שם -
לא מוצאים ואומרים:
מעולם לא הייתה...!)

יש לה (לנפש) מוצא לשמים
לאור הרקיעים הממלא -
ואיך נתעלה
ונודה על החיים-
אם לא היא,
הנפש, נפש החיים ?

שלכם, פרי מגדים



&n
 
תיאור מרתק יקירי, של הנפש

על כל רב גווניה
מעט הסתבכתי עם החלק הראשון:
ציטוט" הנפש מחזרת אחרי המוצאות שלה
ומוצאת מוצא אחרי מוצא
מוביל אליה."
לא הבנתי את המשפט...
 
רונית יקרה, תודה על תגובתך והערתך

חשבתי עליה והבנתי שמה שאולי נשמע יפה,
הוא לא בהכרח מובן יפה...
וניסיתי להביאו לכך שגם יישמע וגם יובן...
אך ללא הצלחה
בסוף רק מחקתי את השורה האחרונה
&nbsp
הנפש מחזרת אחרי המוצאות שלה
ומוצאת מוצא אחרי
מוצא
&nbsp
אגב, הרעיון שהנפש מחזרת אחרי המוצאות שלה,
בא לי מהשם של הספר
"מוצא הנפש"
שכתבה חביבה פדיה הנפלאה.
ואצטט לכבודה כמה שורות מהספר
"הַקוֹל הַפְּנִימִי הַנוֹטֵף בְּחֶשְכַּת הַלַּיְלָה
מַזֶּה אֶת הָאוֹר אַחַת וְאַחַת
שָם מְקוֹם הַהֶמְיָה הַסְּמוּיָה
שָם מְקוֹם הַסָּתוּם בָּארוֹן שָם מְקוֹם זְבִיחָה
שָם מְקוֹם יֶש לָאוֹתִיוֹת זְרִיחָה
(חביבה פדיה, מוצא הנפש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004, עמ' 15)
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 


תודה אח יקר על חביבה פדידה הנפלאה

אשמח לקרא עוד משיריה, יש לך לשתף איתנו?
 
הסבר לרונית

המוצאות לנפש הם פתחים שהנפש מוצאת בעולם החיצוני ובעצמה שעוזרות לה לחוות את העולם
ולהיות. כל השיר של פרי עוסק ברעיון של להיות .
מוצאות כי זה כבר בתוכה אבל רוצה לצאת החוצה אז היא צריכה למצוא מוצא אל עצמה
 
ארוך כמו שרוך אבל מאוד יפה מה זה נימושה?

מסכימה שדרך הנפש יש כניסה לנשמה
זה טבעי להתעייף מקריאת שיר כזה?
התעייפתי
 
וייגש יעקוב אל-יצחק אביו, וימושהו; ויאמר, הקול קול יעקוב...

לא כל כך יודע את ההטיות
מקווה שלא עשיתי טעויות...
&nbsp
התעייפת מקריאת השיר.
השאלה היא אם היה שווה להתעייף בעבורו,
האם נשאר לך משהו ממנו ?
&nbsp
 
הדבר היחיד שאני זוכרת זה

וגם שאהבתי שהנפש מצד אחד עדינה ומצד שני יכולה להתרחב
יכולה להקשות לב או לרכך לב של אבן.
השאלה איך היא עושה את זה
 

ינוקא1

New member
אני מאמין שהנפש עצמה היא שאלה


החיים הם שאלה.
התשוקה היא שאלה.

דרך העיניים השאלה יוצאת , ורואה דברים (=תשובה).
דרך האוזניים השאלה יוצאת ושומעת דברים (=תשובה).

וכך גם בכל החושים , בכל התפקודים ובכל המעשים.
מהות הנפש היא השאלה.

המוות , או מה שמגביל את הנפש - זוהי התשובה.
כשתינוק נולד - כולו שאלה.
כשהזקן מת - כולו תשובות !

התשובה איננה "רעה" , רק שתשובה טובה היא תשובה שמשאירה אותך עם שאלה גדולה יותר.
תשובה טובה איננה מקטינה את הפלא , אלא הופכת את הפלא להיות גדול יותר.
ככל שאתה נשאר בפליאה גם בגיל מבוגר , אתה צעיר יותר.
 
כדבריך, ידידי, אם השיר השאיר אותך עם שאלה יותר גדולה, אז אני

את שלי עשיתי.
 
למעלה