הנצחת מצב
צפיתי אתמול בהצגה "הנסיגה ממוסקבה". ההצגה עוסקת בזוג שנשוי 33 שנים. ערב אחד מחליט הבעל לסיים את הנישואים ולעזוב את הבית. הבעל, החלטתי, קם ועושה מעשה. האישה, כל עולמה חרב עליה, לא רוצה להתמודד עם המצב החדש ולא יודעת איך להתמודד. בשיחה עם הבן, היא אומרת - כואב לי לקום בבוקר ולדעת שנעזבתי, לראות שאני זקנה מקומטת ומטומטמת, לדעת שאני לא יודעת לתפקד, והכי כואב זה לדעת שרק המוות יכול לרפא את המצב. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפט האחרון. זוג חברים שלי נפרד לפני שנה. במקרה שלהם, האישה היתה זו שנטשה. הבעל הפך בשנה האחרונה לזומבי. לא מתפקד, כמעט ולא עובד וכל מה שמעסיק אותו זה להתכנס לתוך רחמים עצמיים ענקיים, לבכות על הגורל האכזר, לכעוס על גזילת ההווה, להתרפק על העבר. העתיד לא קיים עבורו. קשה לגעת בו. קשה להגיע אליו. איך לעזעזל עוזרים לו?
צפיתי אתמול בהצגה "הנסיגה ממוסקבה". ההצגה עוסקת בזוג שנשוי 33 שנים. ערב אחד מחליט הבעל לסיים את הנישואים ולעזוב את הבית. הבעל, החלטתי, קם ועושה מעשה. האישה, כל עולמה חרב עליה, לא רוצה להתמודד עם המצב החדש ולא יודעת איך להתמודד. בשיחה עם הבן, היא אומרת - כואב לי לקום בבוקר ולדעת שנעזבתי, לראות שאני זקנה מקומטת ומטומטמת, לדעת שאני לא יודעת לתפקד, והכי כואב זה לדעת שרק המוות יכול לרפא את המצב. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפט האחרון. זוג חברים שלי נפרד לפני שנה. במקרה שלהם, האישה היתה זו שנטשה. הבעל הפך בשנה האחרונה לזומבי. לא מתפקד, כמעט ולא עובד וכל מה שמעסיק אותו זה להתכנס לתוך רחמים עצמיים ענקיים, לבכות על הגורל האכזר, לכעוס על גזילת ההווה, להתרפק על העבר. העתיד לא קיים עבורו. קשה לגעת בו. קשה להגיע אליו. איך לעזעזל עוזרים לו?
