הנקודת שבירה של היום
כשאני והאחים שלי היינו קטנים אבא שלי היה מקניט אותנו לגבי ההצלחה שלנו בעתיד. הוא היה יושב בבית כל היום, מובטל, מבין שהוא לא הגיע לשום דבר בחיים מעבר ללקחת עוד איזה לסד עם החברים וברגעים שבהם הוא לא היה מסטול הוא היה צריך להתמודד עם המציאות. והמציאות היא קשה כשאתה במצב הזה. אז הוא היה מוציא את זה עלינו. הוא תמיד היה בא ואומר שאנחנו נקבץ נדבות, שאנחנו נלך אחרי אנשים ונהיה קטנים וחסרי משמעות. כל פעם שהיינו בחוץ והיה מישהו שנראה מסכן וחסר בית ברחוב, אבא שלי היה מצביע עליו ואומר "אתם רואים, ככה אתם תהיו עוד כמה שנים". אנחנו היינו מתעצבנים ונעלבים ולפעמים אפילו בוכים, כי איך ילד יכול להתמודד עם מילים כאלה מאבא? והנה עברו להם השנים. אני ילדה גדולה, חוסכת לתואר ומשכירה דירה ועל הדרך חוסכת בשביל שלקטנים שלי יהיה עתיד. אני בטוח לא מצפה מאבא שלנו לעשות את זה. אני ממלצרת במסעדה יוקרתית שבה אני רואה אנשים מוציאים כסף על ערב כמו שאני מרוויחה בחודש. אבל מזלם התמזל, ולמדתי להתעלם מהצביטה הזאת ולהאמין בעצמי שאני אהיה גם מוצלחת יום אחד. היום קרה משהו שפירק אותי מבפנים. משהו שבאמת נגע בעצב שממקום אי שם בין החלקים הפוסט טראומטים לזכרונות המודחקים ביותר. הבוס ביקש ממני לנקות את האסלה. ובאסלה, אני מתכוונת לחרא שמרוח על כל האסלה. כשהוא הבין שאני לא מתכוונת לעשות זאת הוא כעס ושאל בזלזול "זה לא לכבוד שלך?" הלכתי משם בבכי. כל כך נפגעתי מאותו הרגע ולא הייתי מסוגלת להסביר למה זה כל כך משפיע עלי. ואז נרגעתי והבנתי, שאני נמצאת בדיוק איפה שאבא שלי ראה אותי, מקבלת צעקות מאיש גדול ומוצלח יותר ממני, כי לא ניקיתי חרא של אנשים מאסלת שירותים. אני כל כך מושפלת. אני מרגישה קטנה. אני מרגישה לא מוצלחת. ואיך אני ארגיש שאני יכולה להגיע לאנשהו בחיים האלה, כשאפילו אבא שלי חושב שהמקום שלי הוא שם, ליד האסלה, מנקה חרא של אנשים? ואיך אני יכולה להתפרק, כשאין אף אחד בעולם שיתפוס אותי אם אני אפול? אז רק 5 דקות לבכות, גג שעה אם המצב ממש רע, ואז לחזור, ללבוש את כל המתכות על הגוף ולהמשיך הלאה. לבד.
כשאני והאחים שלי היינו קטנים אבא שלי היה מקניט אותנו לגבי ההצלחה שלנו בעתיד. הוא היה יושב בבית כל היום, מובטל, מבין שהוא לא הגיע לשום דבר בחיים מעבר ללקחת עוד איזה לסד עם החברים וברגעים שבהם הוא לא היה מסטול הוא היה צריך להתמודד עם המציאות. והמציאות היא קשה כשאתה במצב הזה. אז הוא היה מוציא את זה עלינו. הוא תמיד היה בא ואומר שאנחנו נקבץ נדבות, שאנחנו נלך אחרי אנשים ונהיה קטנים וחסרי משמעות. כל פעם שהיינו בחוץ והיה מישהו שנראה מסכן וחסר בית ברחוב, אבא שלי היה מצביע עליו ואומר "אתם רואים, ככה אתם תהיו עוד כמה שנים". אנחנו היינו מתעצבנים ונעלבים ולפעמים אפילו בוכים, כי איך ילד יכול להתמודד עם מילים כאלה מאבא? והנה עברו להם השנים. אני ילדה גדולה, חוסכת לתואר ומשכירה דירה ועל הדרך חוסכת בשביל שלקטנים שלי יהיה עתיד. אני בטוח לא מצפה מאבא שלנו לעשות את זה. אני ממלצרת במסעדה יוקרתית שבה אני רואה אנשים מוציאים כסף על ערב כמו שאני מרוויחה בחודש. אבל מזלם התמזל, ולמדתי להתעלם מהצביטה הזאת ולהאמין בעצמי שאני אהיה גם מוצלחת יום אחד. היום קרה משהו שפירק אותי מבפנים. משהו שבאמת נגע בעצב שממקום אי שם בין החלקים הפוסט טראומטים לזכרונות המודחקים ביותר. הבוס ביקש ממני לנקות את האסלה. ובאסלה, אני מתכוונת לחרא שמרוח על כל האסלה. כשהוא הבין שאני לא מתכוונת לעשות זאת הוא כעס ושאל בזלזול "זה לא לכבוד שלך?" הלכתי משם בבכי. כל כך נפגעתי מאותו הרגע ולא הייתי מסוגלת להסביר למה זה כל כך משפיע עלי. ואז נרגעתי והבנתי, שאני נמצאת בדיוק איפה שאבא שלי ראה אותי, מקבלת צעקות מאיש גדול ומוצלח יותר ממני, כי לא ניקיתי חרא של אנשים מאסלת שירותים. אני כל כך מושפלת. אני מרגישה קטנה. אני מרגישה לא מוצלחת. ואיך אני ארגיש שאני יכולה להגיע לאנשהו בחיים האלה, כשאפילו אבא שלי חושב שהמקום שלי הוא שם, ליד האסלה, מנקה חרא של אנשים? ואיך אני יכולה להתפרק, כשאין אף אחד בעולם שיתפוס אותי אם אני אפול? אז רק 5 דקות לבכות, גג שעה אם המצב ממש רע, ואז לחזור, ללבוש את כל המתכות על הגוף ולהמשיך הלאה. לבד.
