הנקיק הזה, המדבר ההוא
הנקיק הזה, המדבר ההוא --------------------- יש נקיק אחד במדבר יהודה, שעובר ככה בשקט מאוזן לפה, שהרוב לא מכירים ואלו שמכירים לא מדברים על זה, ככה זה כל הסודות האמיתיים, והנקיק הזה, במדבר הזה, במקום ההוא, במדינה הזו, אז הנקיק הזה הוא המפלט של כל האנשים העצובים שיש במדינה. אומרים שאפילו מסתננים אנשים עצובים מירדן, מצרים, אולי אפילו כמה עיראקים עצובים במיוחד, למרות שרוב העיראקים עצובים וזה כבר לא מיוחד בכלל, אבל, עיקרונית, בכל מדינה יש את הנקודה הזו של האנשים העצובים ובמדבר ההוא, במקום הזה, במדינה הזו, אז זו הנקודה שלנו. עכשיו, צריך להבין, כמובן, זה לא סתם כזה לאנשים עצובים, האלו של נשברה לי ציפורן ודפקו לי את האוטו, האמת, אפילו לא של אלו של האוי הוא עזב אותי או תפסתי אותה על אחר, בעצם, אולי זה כן אבל רק לאהבות של באמת, לא לאהבות של סתם, הנקיק הזה נועד להאנשים העצובים באמת. לא סתם כזה בנדמה לי. זה מוקם מוסתר, כל המקומות החשובים הם מוסתרים, מה שגלוי תמיד מתלכלך, זה מקום יפה, עצבות זה גם סוג של אושר, הכל תלוי בפרספקטיבה שלכם, וכשאתם שוכבים שם, שם שם שם, מדבר יהודה, נקיק, כזה קטן, מוסתרים מעיני כל, ככה בבטן של האדמה, ברחם של היקום, נוגעים לא נוגעים בנשמה שלכם, מלטפים את הגלימה של אלוהים, ככה מביטים לעשרות כוכבים נופלים כשאתם האחרונים שאי פעם תראו אותם זוהרים, כשאתם נכנסים לכל הדובות, שבילי חלב, סופרנובות וקופצים אחורה בזמן, אומרים, רק אומרים, אין הרבה שהיו שם ואלו שהיו שם לא מדברים, אבל, אבל אומרים שכשאתם ככה, במדבר הזה, בנקיק ההוא, כשאתם שם אתם, לא להרבה, לא לקצת, לככה שניה אחת, אומרים, אומרים שאתם מאושרים. יש אנשים שטובעים באושר ואף פעם לא יבינו, ויש אנשים שמספיקה להם שני אחת ואפשר לסגור את הקופה. בגלל זה לא הרבה מעיזים ללכת בכלל לנקיק הזה. הרבה אנשים סגרו שם את הקופה. לנקיק הזה במדבר ההוא אני הולך מזה כמה חודשים. יש לי חבר אחד, נורא נחמד, מסוג האנשים השקטים האלו, השקט של העוצמה, העוצמה של השקט, עם עיניים שקועות, עצובות כאלו, מבט מזוגג של מה אני עושה פה ושכל של ביליון חכמים, מסוג החברים שלכו תמצאו כאלו היום, אני בכלל מעדיף חבר שיגיד לי שאני מניאק במקום מניאק שיגיד לי שהוא חבר, אבל דפקו את הייצור של אלו, אז, אז החבר הזה, שתמיד הכרתי אבל אף פעם לא ידעתי, אמר לי על הנקיק הזה, `תשמע` הוא חייך, `אם יש רק דבר אחד שאני אתן לך, כי מגיע, זה זה. מקודם היה אסור, לפעמים יש מיכסות כאלו שאסור להכניס יותר עד שאחד אחר יוצא, אז, הנה אני מכניס אותך, הנקיק של העצובים` הוא אמר. עכשיו, לכו תבינו אתם אדם שמדבר סינית כשאתם בכלל אילמים, `אה?` הבטתי בו בהפתעה, `מקום שיעשה לך קצת טוב` הוא נתן לי עצבות מחויכת, `רגע, ומי הולך?` לא הבנתי, `אהה` הוא התעצב בשמחה עוד יותר, `זה אני`. יגאל. קוראים לו יגאל. חבר טוב שלי. אני הולך כל שישי לאיפה שהוא קבור. היה לו איידס, המדינה החליטה שלא בכסף שלה לממן לו את האיי.זי.טי, שזו התרופה שהחולים צריכים בשביל קצת יותר חיים ואולי, אולי קצת פחות סבל, אבל המדינה העדיפה עוד פצצה בשביל להרוג מאשר תרופה בשביל אלו שגם ככה ימותו, ומסכנים ההורים, הם לא גאלו אותו, אבל יומיים לפני שיגאל הלך הוא הכניס אותי למועדון ומאז אני חבר של כבוד במועדון העצבות הלאומי. לפעמים אתם צריכים שאחד אחר יילך בשביל שאתם תכנסו. אישית הייתי מעדיף להשאר בחוץ ושהוא יישאר בפנים, אבל אף אחד לא שאל אותי מה אני מעדיף. הם אף פעם לא שואלים אותי כלום. נסעתי לנקיק הזה שלנו, העצובים, לפני כמה חודשים, ארבעה חודשים, חמישה ימים, שעתים ועשרים שניות אם צריכים לדייק, ומאז אני חבר במועדון. אחרי המון תעויות ניווט, כמה זאבים שהבינו שחבל להם לטרוף אותי כי הבשר שלי עצוב וגלגל אחד עם שלושה פאנצ`רים, בקושי, איכשהוא, הצלחתי להגיע. אפילו מפה אין בשביל להגיע. אבל לפעמים אתם תגיעו לאן שצריך גם בלי מפה. לפעמים הלב הוא המצפן הכי טוב שיש. איך שהגעתי, נשכבתי ככה על האדמה, היו קצת דרדרים אבל מה זה קצת דרדרים כשאתם טובעים באושר, ואיך שהגעתי תפסתי את הכוכב הנופל הראשון שלי. לא משנה שזה סתם כזה האמא של הרסיס שלו, בכל זאת, יש אשליות שאסור להרוס. איך שהגעתי תפסתי כוכב נופל. הוא חתך מצפון לדרום, התחיל חזק חזק, דיי כחול, ולאט לאט התחיל בנפילה חופשית, כל שניה ניהיה יותר חלש, עד שהתפוגג אל הכלום. אומרים שיש משהו נורא אצילי בלתפוס נשימה אחרונה של מי שהיה ואיננו. אבל במוות אין אצילות ואין בטיח, באמת שעדיפים כוכבים נורמלים עם כוח כבידה שלא מתקפל מאשר כוכבים נופלים. אבל כולם אוהבים לראות כוכבים נופלים. מי כבר אוהב לראות כוכב עומד. ויש את הרוח הזו. ככה נושבת מסביבכם. בררר. אבל נחמד. מכוון שאין באמצע מדבר יהודה אורות וכאלו, אז אתם רואים את השמים הכי נקי-מלוכלך שיש. נקי כי שום דבר לא מפריע לראות, מלוכלך כי אתם רואים אוקיונוסים של כוכבים. לאן שלא תביטו תראו משהו קטן שהוא בעצם משהו גדול שהוא בעצם עוד משהו קטן שאלוהים עשה. כשאתם מביטים, אני זוכר שזה היה הדבר הראשון שהחלטתי בנקיק של העצובים, כשאתם מביטים באוקינוסים של כוכבים, לכמה רגעים, לכמה רגעים אתם מפסיקים לחשוב על השריטה באוטו, בראש, על משכנתא, אהבה וכל מיני דברים מעציבים. כשאתם טובעים ככה בכוכבים הכל נראה כזה קטן. כזה זניח שזה פשוט לא משנה. מה שיפה בנקיק הזה, במדבר ההוא, מה שיפה הוא שאף פעם, זה דיי מוכח חייבים לציין, אף פעם, למרות שהמון נוהרים לשם וכזה, אף פעם אף אחד לא פגש אף אחד אחר בנקיק. כלומר, כולם הולכים אבל אף אחד לא מפריע. סינרגיה חיובית של עצב מתפשט שלא מפריע ולא דופק אף אחד אחר מלבד עצמו. חזרתי בבוקר לחיים הרגילים עם אנשים קטנים שלא רואים כוכבים נופלים או עומדים, גדולים או קטנים, ומאז אני מבקר קבוע. דווקא נחמד שיש לאן ללכת קבוע. לפני הנקיק הזה, לא שאני יודע אם זה מעניין משהו, ועדיין. לפני הנקיק הזה, לא יודע כמה קילומטר או משהו, אבל לפני הנקיק הזה יש גם את הפאב של העצובים. אף אחד לא שואל `תגיד לאן אתה הולך?`, ובטח לא `מאיפה אתה בא`, אבל, ראבק, פאב באמצע מדבר יהודה ליד הנקיק הידוע לטובה, מי כבר יגיע לשם בלי סיבה? אין שם שלט, אין אפילו משקאות אלכוהולים, סתם כסאות ככה מפוזרים, חלק מדברים, חלק מקשיבים, מי שמדבר באמת מדבר ומי שמקשיב באמת מקשיב, אבל בת`כלס זהו. בדרך כלל עוצרים שם להתרענן קצת עם מים מצוננים, אולי קצת לדבר, אבל זה לא באמת מקום חברותי. לאנשים עצובים קשה להיות חברותים. זה מעציב משהו. כולם שם, רואים עליהם, עצובים. אף אחד לא יכול להסתיר, כנראה שאף אחד לא מנסה, אבל, בעצם, זה גם לא משנה, עצובים תמיד יזהו עצובים, וחלק מהזמן גם יחליטו שמאושרים הם עצובים, אבל, אם יש משהו ודאי בכל הקטע הזה, עצב תמיד נקלט אצל מי שיודע אותו. יש לכם שם כל מיני. אשכנזים, מזרחים, אנשים מפה, אנשים משם, ערבים, רוסים, עניים, עשירים ומה שלא תרצו. האנשים אולי שונים, אבל העצב לא פוסח על אף אחד. גם על אלו ששמים קצת דם על המשקוף בשביל שאולי ייברח. העצב הוא האלוהים של עצמו. יש כאלו שעומדים למות, יש כאלו שרוצים למות, יש כאלו שסתם לא טוב להם, יש כאלו שפשוט לא מרוצים, כל אחד עם העצב שלו. `תגיד, היה לך כבר?` זה מה שהם תמיד שואלים שם, `היה לי מה?` לא הבנתי בפעם הראשונה, `נו, אתה יודע` הוא התעצב עלי, `לא אני לא, אני חדש` עניתי בחופזה, `אה` הוא עוד יותר שמח להתעצב, `כלומר, חווית כבר שניית אושר?` הוא כזה מביט בי בעיניים פעורות בשביל לדעת איך ולמה, `לא` השבתי, `מצטער`. זו הבעיה עם הנקיק הזה. אתם אולי הולכים, אבל אף אחד לא מבטיח לכם אושר בכלל. כלומר, זה בפוטנציה אבל צריכים לעבוד על זה. ניסיתי. פשוט לא הלך. מספרים שם, בפאב, שכמה קילומטרים ליד יש את הנקיק של המאושרים. שלשם הולכים כל אלו שכל הזמן מאושרים, וזה מקום כזה בשביל אנשים מאושרים שרוצים להתחבר לעצובים, אז, לשניה אחת, בדרך כלל קצת פחות, אז לשניה אחת, או קצת פחות, הם כזה עצובים בשביל לדעת מה זה. אלו בכלל באים עם לנדרוברים, לא סוברו פשע כמונו ומספרים אפילו על חלק שצנחו. ליד הנקיק שלהם, ככה אומרים, אבל קחו בחשבון שאף אחד מאיתנו לא יודע למה זה שטח צבאי סגור בשבילנו, ליד הנקיק שלהם יש את השלט של `טיפה עצב. בשביל שתעריכו את המבול של האושר`. צוחקים עלינו שם בנקיק של המאושרים. אבל לא משנה. הם אף פעם לא יבינו אותנו. מה גם שאנחנו אף פעם לא נבין אותם. לא אותם ולא את הנקיק הזה שלהם. אומרים, אומרים שהתפקיד של אלוהים די הצטמצם בזמן האחרון, וכל מה שהוא עושה בכמה שנים האחרונות זה רק לעבור מדי פעם בכל הנקיקים בעולם, האלו של האושר והאלו של העצב, ומדי פעם הוא מחליט שחלק מהאנשים יעברו לכאן, והחלק האחר לשם. מצד שני, זו, אולי, סתם אגדה. בטח יש לו דברים יותר חשובים מאשר לבזבז עלינו. ואם כבר רק על המאושרים האלו. על העצובים אף אחד לא חושב. אולי מלבד עצמם. אף פעם לא חוויתי שניה של אושר. בכל החודשים שאני כאן תמיד היה עצוב, אולי קצת פחות, אבל אושר, אושר אמיתי עדיין לא בא. ולא תגידו שלא התאמצתי, פשוט, פשוט, לפעמים, לפעמים לא משנה כמה תתאמצו על משהו, אם אתם לא יודעים מה זה בחיים לא תגעו בו. וניסיתי, באמת, לגעת פה, לגעת שם, ועדיין. ולכו תבנו פירמידה אם אתם לא יודעים
הנקיק הזה, המדבר ההוא --------------------- יש נקיק אחד במדבר יהודה, שעובר ככה בשקט מאוזן לפה, שהרוב לא מכירים ואלו שמכירים לא מדברים על זה, ככה זה כל הסודות האמיתיים, והנקיק הזה, במדבר הזה, במקום ההוא, במדינה הזו, אז הנקיק הזה הוא המפלט של כל האנשים העצובים שיש במדינה. אומרים שאפילו מסתננים אנשים עצובים מירדן, מצרים, אולי אפילו כמה עיראקים עצובים במיוחד, למרות שרוב העיראקים עצובים וזה כבר לא מיוחד בכלל, אבל, עיקרונית, בכל מדינה יש את הנקודה הזו של האנשים העצובים ובמדבר ההוא, במקום הזה, במדינה הזו, אז זו הנקודה שלנו. עכשיו, צריך להבין, כמובן, זה לא סתם כזה לאנשים עצובים, האלו של נשברה לי ציפורן ודפקו לי את האוטו, האמת, אפילו לא של אלו של האוי הוא עזב אותי או תפסתי אותה על אחר, בעצם, אולי זה כן אבל רק לאהבות של באמת, לא לאהבות של סתם, הנקיק הזה נועד להאנשים העצובים באמת. לא סתם כזה בנדמה לי. זה מוקם מוסתר, כל המקומות החשובים הם מוסתרים, מה שגלוי תמיד מתלכלך, זה מקום יפה, עצבות זה גם סוג של אושר, הכל תלוי בפרספקטיבה שלכם, וכשאתם שוכבים שם, שם שם שם, מדבר יהודה, נקיק, כזה קטן, מוסתרים מעיני כל, ככה בבטן של האדמה, ברחם של היקום, נוגעים לא נוגעים בנשמה שלכם, מלטפים את הגלימה של אלוהים, ככה מביטים לעשרות כוכבים נופלים כשאתם האחרונים שאי פעם תראו אותם זוהרים, כשאתם נכנסים לכל הדובות, שבילי חלב, סופרנובות וקופצים אחורה בזמן, אומרים, רק אומרים, אין הרבה שהיו שם ואלו שהיו שם לא מדברים, אבל, אבל אומרים שכשאתם ככה, במדבר הזה, בנקיק ההוא, כשאתם שם אתם, לא להרבה, לא לקצת, לככה שניה אחת, אומרים, אומרים שאתם מאושרים. יש אנשים שטובעים באושר ואף פעם לא יבינו, ויש אנשים שמספיקה להם שני אחת ואפשר לסגור את הקופה. בגלל זה לא הרבה מעיזים ללכת בכלל לנקיק הזה. הרבה אנשים סגרו שם את הקופה. לנקיק הזה במדבר ההוא אני הולך מזה כמה חודשים. יש לי חבר אחד, נורא נחמד, מסוג האנשים השקטים האלו, השקט של העוצמה, העוצמה של השקט, עם עיניים שקועות, עצובות כאלו, מבט מזוגג של מה אני עושה פה ושכל של ביליון חכמים, מסוג החברים שלכו תמצאו כאלו היום, אני בכלל מעדיף חבר שיגיד לי שאני מניאק במקום מניאק שיגיד לי שהוא חבר, אבל דפקו את הייצור של אלו, אז, אז החבר הזה, שתמיד הכרתי אבל אף פעם לא ידעתי, אמר לי על הנקיק הזה, `תשמע` הוא חייך, `אם יש רק דבר אחד שאני אתן לך, כי מגיע, זה זה. מקודם היה אסור, לפעמים יש מיכסות כאלו שאסור להכניס יותר עד שאחד אחר יוצא, אז, הנה אני מכניס אותך, הנקיק של העצובים` הוא אמר. עכשיו, לכו תבינו אתם אדם שמדבר סינית כשאתם בכלל אילמים, `אה?` הבטתי בו בהפתעה, `מקום שיעשה לך קצת טוב` הוא נתן לי עצבות מחויכת, `רגע, ומי הולך?` לא הבנתי, `אהה` הוא התעצב בשמחה עוד יותר, `זה אני`. יגאל. קוראים לו יגאל. חבר טוב שלי. אני הולך כל שישי לאיפה שהוא קבור. היה לו איידס, המדינה החליטה שלא בכסף שלה לממן לו את האיי.זי.טי, שזו התרופה שהחולים צריכים בשביל קצת יותר חיים ואולי, אולי קצת פחות סבל, אבל המדינה העדיפה עוד פצצה בשביל להרוג מאשר תרופה בשביל אלו שגם ככה ימותו, ומסכנים ההורים, הם לא גאלו אותו, אבל יומיים לפני שיגאל הלך הוא הכניס אותי למועדון ומאז אני חבר של כבוד במועדון העצבות הלאומי. לפעמים אתם צריכים שאחד אחר יילך בשביל שאתם תכנסו. אישית הייתי מעדיף להשאר בחוץ ושהוא יישאר בפנים, אבל אף אחד לא שאל אותי מה אני מעדיף. הם אף פעם לא שואלים אותי כלום. נסעתי לנקיק הזה שלנו, העצובים, לפני כמה חודשים, ארבעה חודשים, חמישה ימים, שעתים ועשרים שניות אם צריכים לדייק, ומאז אני חבר במועדון. אחרי המון תעויות ניווט, כמה זאבים שהבינו שחבל להם לטרוף אותי כי הבשר שלי עצוב וגלגל אחד עם שלושה פאנצ`רים, בקושי, איכשהוא, הצלחתי להגיע. אפילו מפה אין בשביל להגיע. אבל לפעמים אתם תגיעו לאן שצריך גם בלי מפה. לפעמים הלב הוא המצפן הכי טוב שיש. איך שהגעתי, נשכבתי ככה על האדמה, היו קצת דרדרים אבל מה זה קצת דרדרים כשאתם טובעים באושר, ואיך שהגעתי תפסתי את הכוכב הנופל הראשון שלי. לא משנה שזה סתם כזה האמא של הרסיס שלו, בכל זאת, יש אשליות שאסור להרוס. איך שהגעתי תפסתי כוכב נופל. הוא חתך מצפון לדרום, התחיל חזק חזק, דיי כחול, ולאט לאט התחיל בנפילה חופשית, כל שניה ניהיה יותר חלש, עד שהתפוגג אל הכלום. אומרים שיש משהו נורא אצילי בלתפוס נשימה אחרונה של מי שהיה ואיננו. אבל במוות אין אצילות ואין בטיח, באמת שעדיפים כוכבים נורמלים עם כוח כבידה שלא מתקפל מאשר כוכבים נופלים. אבל כולם אוהבים לראות כוכבים נופלים. מי כבר אוהב לראות כוכב עומד. ויש את הרוח הזו. ככה נושבת מסביבכם. בררר. אבל נחמד. מכוון שאין באמצע מדבר יהודה אורות וכאלו, אז אתם רואים את השמים הכי נקי-מלוכלך שיש. נקי כי שום דבר לא מפריע לראות, מלוכלך כי אתם רואים אוקיונוסים של כוכבים. לאן שלא תביטו תראו משהו קטן שהוא בעצם משהו גדול שהוא בעצם עוד משהו קטן שאלוהים עשה. כשאתם מביטים, אני זוכר שזה היה הדבר הראשון שהחלטתי בנקיק של העצובים, כשאתם מביטים באוקינוסים של כוכבים, לכמה רגעים, לכמה רגעים אתם מפסיקים לחשוב על השריטה באוטו, בראש, על משכנתא, אהבה וכל מיני דברים מעציבים. כשאתם טובעים ככה בכוכבים הכל נראה כזה קטן. כזה זניח שזה פשוט לא משנה. מה שיפה בנקיק הזה, במדבר ההוא, מה שיפה הוא שאף פעם, זה דיי מוכח חייבים לציין, אף פעם, למרות שהמון נוהרים לשם וכזה, אף פעם אף אחד לא פגש אף אחד אחר בנקיק. כלומר, כולם הולכים אבל אף אחד לא מפריע. סינרגיה חיובית של עצב מתפשט שלא מפריע ולא דופק אף אחד אחר מלבד עצמו. חזרתי בבוקר לחיים הרגילים עם אנשים קטנים שלא רואים כוכבים נופלים או עומדים, גדולים או קטנים, ומאז אני מבקר קבוע. דווקא נחמד שיש לאן ללכת קבוע. לפני הנקיק הזה, לא שאני יודע אם זה מעניין משהו, ועדיין. לפני הנקיק הזה, לא יודע כמה קילומטר או משהו, אבל לפני הנקיק הזה יש גם את הפאב של העצובים. אף אחד לא שואל `תגיד לאן אתה הולך?`, ובטח לא `מאיפה אתה בא`, אבל, ראבק, פאב באמצע מדבר יהודה ליד הנקיק הידוע לטובה, מי כבר יגיע לשם בלי סיבה? אין שם שלט, אין אפילו משקאות אלכוהולים, סתם כסאות ככה מפוזרים, חלק מדברים, חלק מקשיבים, מי שמדבר באמת מדבר ומי שמקשיב באמת מקשיב, אבל בת`כלס זהו. בדרך כלל עוצרים שם להתרענן קצת עם מים מצוננים, אולי קצת לדבר, אבל זה לא באמת מקום חברותי. לאנשים עצובים קשה להיות חברותים. זה מעציב משהו. כולם שם, רואים עליהם, עצובים. אף אחד לא יכול להסתיר, כנראה שאף אחד לא מנסה, אבל, בעצם, זה גם לא משנה, עצובים תמיד יזהו עצובים, וחלק מהזמן גם יחליטו שמאושרים הם עצובים, אבל, אם יש משהו ודאי בכל הקטע הזה, עצב תמיד נקלט אצל מי שיודע אותו. יש לכם שם כל מיני. אשכנזים, מזרחים, אנשים מפה, אנשים משם, ערבים, רוסים, עניים, עשירים ומה שלא תרצו. האנשים אולי שונים, אבל העצב לא פוסח על אף אחד. גם על אלו ששמים קצת דם על המשקוף בשביל שאולי ייברח. העצב הוא האלוהים של עצמו. יש כאלו שעומדים למות, יש כאלו שרוצים למות, יש כאלו שסתם לא טוב להם, יש כאלו שפשוט לא מרוצים, כל אחד עם העצב שלו. `תגיד, היה לך כבר?` זה מה שהם תמיד שואלים שם, `היה לי מה?` לא הבנתי בפעם הראשונה, `נו, אתה יודע` הוא התעצב עלי, `לא אני לא, אני חדש` עניתי בחופזה, `אה` הוא עוד יותר שמח להתעצב, `כלומר, חווית כבר שניית אושר?` הוא כזה מביט בי בעיניים פעורות בשביל לדעת איך ולמה, `לא` השבתי, `מצטער`. זו הבעיה עם הנקיק הזה. אתם אולי הולכים, אבל אף אחד לא מבטיח לכם אושר בכלל. כלומר, זה בפוטנציה אבל צריכים לעבוד על זה. ניסיתי. פשוט לא הלך. מספרים שם, בפאב, שכמה קילומטרים ליד יש את הנקיק של המאושרים. שלשם הולכים כל אלו שכל הזמן מאושרים, וזה מקום כזה בשביל אנשים מאושרים שרוצים להתחבר לעצובים, אז, לשניה אחת, בדרך כלל קצת פחות, אז לשניה אחת, או קצת פחות, הם כזה עצובים בשביל לדעת מה זה. אלו בכלל באים עם לנדרוברים, לא סוברו פשע כמונו ומספרים אפילו על חלק שצנחו. ליד הנקיק שלהם, ככה אומרים, אבל קחו בחשבון שאף אחד מאיתנו לא יודע למה זה שטח צבאי סגור בשבילנו, ליד הנקיק שלהם יש את השלט של `טיפה עצב. בשביל שתעריכו את המבול של האושר`. צוחקים עלינו שם בנקיק של המאושרים. אבל לא משנה. הם אף פעם לא יבינו אותנו. מה גם שאנחנו אף פעם לא נבין אותם. לא אותם ולא את הנקיק הזה שלהם. אומרים, אומרים שהתפקיד של אלוהים די הצטמצם בזמן האחרון, וכל מה שהוא עושה בכמה שנים האחרונות זה רק לעבור מדי פעם בכל הנקיקים בעולם, האלו של האושר והאלו של העצב, ומדי פעם הוא מחליט שחלק מהאנשים יעברו לכאן, והחלק האחר לשם. מצד שני, זו, אולי, סתם אגדה. בטח יש לו דברים יותר חשובים מאשר לבזבז עלינו. ואם כבר רק על המאושרים האלו. על העצובים אף אחד לא חושב. אולי מלבד עצמם. אף פעם לא חוויתי שניה של אושר. בכל החודשים שאני כאן תמיד היה עצוב, אולי קצת פחות, אבל אושר, אושר אמיתי עדיין לא בא. ולא תגידו שלא התאמצתי, פשוט, פשוט, לפעמים, לפעמים לא משנה כמה תתאמצו על משהו, אם אתם לא יודעים מה זה בחיים לא תגעו בו. וניסיתי, באמת, לגעת פה, לגעת שם, ועדיין. ולכו תבנו פירמידה אם אתם לא יודעים