הנשים מרחוב השושנים
לנוסעים לברלין. אם מזדמן לכם או אם יש לכם את הזמן והאפשרות לקפוץ לרחוב Rosenstraße 2-4. שם במקום שבו היו בעבר משרדי מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית ניצב לוח הנצחה ולצדו אנדרטה לזכרם של אלפי נשים גרמניות, ששמו נפשם בכפן, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה הפגינו במקום למען שחרור בעליהן היהודים. הבעלים נכלאו במקום, בהתאם לחוקי נירנברג, כדי להשלח לאוושיץ. אלא שההפגנה היוצאת דופן עשתה את שלה. הגרמנים שחששו כנראה מדמורליזציה ומאי שקט בלב הבירה הגרמנית, זמן קצר לאחר התבוסה בסטלינגרד, שחררו את כל הבעלים היהודים עד האחרון שבהם. קבוצה קטנה של יהודים שנשלחה מאוושיץ אף הוחזרה בחזרה לברלין. כל היהודים שנעצרו באותו בניין שוחררו לבסוף ומרביתם שרדו את התקופה הנאצית. ככל הידוע זו היתה ההפגנה היחידה מסוגה בכל תקופת השלטון הנאצי והיסטוריונים לא מעטים רואים בה הוכחה לכך שאפילו את המשטר הנאצי ניתן היה נתון ללחוץ מבית, ואם העם הגרמני היה מתקומם נגד פשעי הנאצים, ניתן היה אולי היה למנוע את טבח מיליוני היהודים בשואה, אלא שהגרמנים ישבו מנגד, אין פוצה פה ואין מצפצף, מבלד אותן נשים יחידות סגולה שהתייצבו מול שוטרי האס.אס ומול סוכני הגסטפו וקראו בקול, בלבה של ברלין: "שחררו את בעלינו, תנו להם לחזור הביתה". הפרשה הזו, שלדעתי כמעט ואינה מוכרת לאיש בארץ, הונצחה לפני מספר שנים בסרט בשם Rosenstrasse, סרטה של הבימאית הגרמניה Margarethe von Trotta . טרוטה רגילה לחטט בפצעי הגרמנים. סרט אחד שביימה הקודש לרוזה לוקסמבורג, המהפכנית הקומוניסטית הגרמניה והיהודיה, סרט אחר שלה עסק בטרור העירוני בתוך גרמניה של שנות השבעים (מריאן וג`וליאן) וסרט נוסף, THE PROMISE עסק בשטאזי, משטרת הביטחון המזרח גרמנית. אבל "רוזנשטראסה" עסק בפצע הפעור מכולם, פצע שהגרמנים לא אוהבים לחטט בו עד עצם היום הזה - השואה, חיסול יהדות גרמניה וחיסול יהדות אירופה כולה ושתיקת הגרמנים. הנושא הזה היה טבו גם בגלל הפאן הרגיש של נישואי התערובת של גרמניות עם יהודים וגרמנים עם יהודיות. הארועים בהם עוסק הסרט התרחשו בסוף חודש פברואר ותחילת חודש מרץ 1943. הגרמנים ניהלו אז את המצוד הגדול האחרון על יהודי ברלין, במטרה לנקות אותה סופית מיהודים. בברלין החל המצוד ב- 27 בפברואר, על פי הוראתו הישירה של יוזף גבלס, שהורה ללכוד גם יהודים הנשואים לגרמניות אריות, נישואין שנחשבו לפשע על פי חוקי הגזע של נירנברג. במסגרת המבצע נתפסו כ- 2000 יהודים שהיו נשואים לאריות והם נשלחו למעצר בבניין הקהילה היהודית בדרך השושנים 2-4, לקראת שילוחם לשוויץ. דבר המעצר נודע עד מהרה לנשותיהם. ואז קרה הבלתי יאומן. תחילה הגיעו כמה נשים בודדות שעמדו דומם וצפו אל חלונות הבניין במטרה להעיף מבט אחרון ביקירהם. אבל אט אט הזרם גבר וכעבור ימים אחדים ניצבו מאות ואלפי נשים מול הבניין, כשהן קוראות במקהלה "שחררו את בעלינו", "שחררו את ילדינו" או "תנו להורינו לחזור הביתה". שוטרי האס.אס שאיבטחו את הבניין וסוכני הגסטאפו בלבוש אזרחי, שהגיעו למקום במכוניותיהם השחורות נדהמו. מי ציפה למחאה כזו בלבה של ברלין, בירת הרייך! השוטרים ניסו לפזר את המפגינות, אך אלה לא נתרעו גם תחת איומי הנשק. הן שבו למקום וניצבו מול הבניין יומם ולילה, בגשם, בקור המקפיא, בשלג. כעבור שבוע ארע הנס. כל הגברים שוחררו לבתיהם לאחר שקבלו תעודת שחרור רשמית. קבוצה של כמה עשרות יהודים שכבר עשתה את דרכה לאוושוויץ הוחזרה על עקבותיה וגם הם שוחררו!!! "חנה ארנדט אמרה ש`כשכולם אשמים אף אחד לא אשם. אני רציתי להציב בפני הגרמנים מראה שתראה להם כי אפשר היה גם אחרת. קבוצה של נשים קמה ועשתה מעשה וגם הצליחה, בעוד שרוב הגרמנים ישבו בשקט ולא נקפו אצבע", הסבירה פון טרוטה. אלא שבגרמניה היו מי שחלקו על מסקנותיה. מספר חוקרים, ובהם וולף גרונר, אמרו כי מדובר בפיקציה קולנועית וכי למעשה הגרמנים לא התכוונו כלל לשלוח את היהודים שהיו נשואים נישואי תערובת לאושוויץ אלא התכוונו מלכתחילה לשחררם, על פי הוראתו של שר החימוש אלברט שפר, שדרש לגייס אותם לעבודות כפיה במפעלי תחמושת, במקומם של יהודים "רגילים" שנשלחו למחנות. אבל גם מאמציהם של וולף גרונר ושל אחרים לא יצליחו להמעיט כהוא זה מ"חוצפתם" ומגבורתם של הנשים הגרמניות שגילו אומץ לב ונאמנות ללא גבול לבעליהן היהודים, לא נרתעו מהגסטפו ומאנשי האס.אס ויצאו להפגין בלב ברלין ההיטלריסטית. לישראלים המזדמנים לברלין הייתי ממליץ מאוד לבקר ליד לוח ההנצחה והאנדרטה לזכר אותן נשים אמיצות, פן אנושי יוצא דופן של גרמניה הנאצית. נלקח מתוך הבלוג: גרמניה קפטה http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=664421
לנוסעים לברלין. אם מזדמן לכם או אם יש לכם את הזמן והאפשרות לקפוץ לרחוב Rosenstraße 2-4. שם במקום שבו היו בעבר משרדי מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית ניצב לוח הנצחה ולצדו אנדרטה לזכרם של אלפי נשים גרמניות, ששמו נפשם בכפן, ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה הפגינו במקום למען שחרור בעליהן היהודים. הבעלים נכלאו במקום, בהתאם לחוקי נירנברג, כדי להשלח לאוושיץ. אלא שההפגנה היוצאת דופן עשתה את שלה. הגרמנים שחששו כנראה מדמורליזציה ומאי שקט בלב הבירה הגרמנית, זמן קצר לאחר התבוסה בסטלינגרד, שחררו את כל הבעלים היהודים עד האחרון שבהם. קבוצה קטנה של יהודים שנשלחה מאוושיץ אף הוחזרה בחזרה לברלין. כל היהודים שנעצרו באותו בניין שוחררו לבסוף ומרביתם שרדו את התקופה הנאצית. ככל הידוע זו היתה ההפגנה היחידה מסוגה בכל תקופת השלטון הנאצי והיסטוריונים לא מעטים רואים בה הוכחה לכך שאפילו את המשטר הנאצי ניתן היה נתון ללחוץ מבית, ואם העם הגרמני היה מתקומם נגד פשעי הנאצים, ניתן היה אולי היה למנוע את טבח מיליוני היהודים בשואה, אלא שהגרמנים ישבו מנגד, אין פוצה פה ואין מצפצף, מבלד אותן נשים יחידות סגולה שהתייצבו מול שוטרי האס.אס ומול סוכני הגסטפו וקראו בקול, בלבה של ברלין: "שחררו את בעלינו, תנו להם לחזור הביתה". הפרשה הזו, שלדעתי כמעט ואינה מוכרת לאיש בארץ, הונצחה לפני מספר שנים בסרט בשם Rosenstrasse, סרטה של הבימאית הגרמניה Margarethe von Trotta . טרוטה רגילה לחטט בפצעי הגרמנים. סרט אחד שביימה הקודש לרוזה לוקסמבורג, המהפכנית הקומוניסטית הגרמניה והיהודיה, סרט אחר שלה עסק בטרור העירוני בתוך גרמניה של שנות השבעים (מריאן וג`וליאן) וסרט נוסף, THE PROMISE עסק בשטאזי, משטרת הביטחון המזרח גרמנית. אבל "רוזנשטראסה" עסק בפצע הפעור מכולם, פצע שהגרמנים לא אוהבים לחטט בו עד עצם היום הזה - השואה, חיסול יהדות גרמניה וחיסול יהדות אירופה כולה ושתיקת הגרמנים. הנושא הזה היה טבו גם בגלל הפאן הרגיש של נישואי התערובת של גרמניות עם יהודים וגרמנים עם יהודיות. הארועים בהם עוסק הסרט התרחשו בסוף חודש פברואר ותחילת חודש מרץ 1943. הגרמנים ניהלו אז את המצוד הגדול האחרון על יהודי ברלין, במטרה לנקות אותה סופית מיהודים. בברלין החל המצוד ב- 27 בפברואר, על פי הוראתו הישירה של יוזף גבלס, שהורה ללכוד גם יהודים הנשואים לגרמניות אריות, נישואין שנחשבו לפשע על פי חוקי הגזע של נירנברג. במסגרת המבצע נתפסו כ- 2000 יהודים שהיו נשואים לאריות והם נשלחו למעצר בבניין הקהילה היהודית בדרך השושנים 2-4, לקראת שילוחם לשוויץ. דבר המעצר נודע עד מהרה לנשותיהם. ואז קרה הבלתי יאומן. תחילה הגיעו כמה נשים בודדות שעמדו דומם וצפו אל חלונות הבניין במטרה להעיף מבט אחרון ביקירהם. אבל אט אט הזרם גבר וכעבור ימים אחדים ניצבו מאות ואלפי נשים מול הבניין, כשהן קוראות במקהלה "שחררו את בעלינו", "שחררו את ילדינו" או "תנו להורינו לחזור הביתה". שוטרי האס.אס שאיבטחו את הבניין וסוכני הגסטאפו בלבוש אזרחי, שהגיעו למקום במכוניותיהם השחורות נדהמו. מי ציפה למחאה כזו בלבה של ברלין, בירת הרייך! השוטרים ניסו לפזר את המפגינות, אך אלה לא נתרעו גם תחת איומי הנשק. הן שבו למקום וניצבו מול הבניין יומם ולילה, בגשם, בקור המקפיא, בשלג. כעבור שבוע ארע הנס. כל הגברים שוחררו לבתיהם לאחר שקבלו תעודת שחרור רשמית. קבוצה של כמה עשרות יהודים שכבר עשתה את דרכה לאוושוויץ הוחזרה על עקבותיה וגם הם שוחררו!!! "חנה ארנדט אמרה ש`כשכולם אשמים אף אחד לא אשם. אני רציתי להציב בפני הגרמנים מראה שתראה להם כי אפשר היה גם אחרת. קבוצה של נשים קמה ועשתה מעשה וגם הצליחה, בעוד שרוב הגרמנים ישבו בשקט ולא נקפו אצבע", הסבירה פון טרוטה. אלא שבגרמניה היו מי שחלקו על מסקנותיה. מספר חוקרים, ובהם וולף גרונר, אמרו כי מדובר בפיקציה קולנועית וכי למעשה הגרמנים לא התכוונו כלל לשלוח את היהודים שהיו נשואים נישואי תערובת לאושוויץ אלא התכוונו מלכתחילה לשחררם, על פי הוראתו של שר החימוש אלברט שפר, שדרש לגייס אותם לעבודות כפיה במפעלי תחמושת, במקומם של יהודים "רגילים" שנשלחו למחנות. אבל גם מאמציהם של וולף גרונר ושל אחרים לא יצליחו להמעיט כהוא זה מ"חוצפתם" ומגבורתם של הנשים הגרמניות שגילו אומץ לב ונאמנות ללא גבול לבעליהן היהודים, לא נרתעו מהגסטפו ומאנשי האס.אס ויצאו להפגין בלב ברלין ההיטלריסטית. לישראלים המזדמנים לברלין הייתי ממליץ מאוד לבקר ליד לוח ההנצחה והאנדרטה לזכר אותן נשים אמיצות, פן אנושי יוצא דופן של גרמניה הנאצית. נלקח מתוך הבלוג: גרמניה קפטה http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=664421