הנשמות האבודות
העלתי את הסיפור לכאן כבר לפני הרבה זמן, אבל, שלחתי אותו עכשיו למישהי שמגיע לה, וחשבתי, שאם כבר, נעלה אותו שוב. מעלה שקראו - סליחה. _ הנשמות האבודות אני בחדר לבן. יותר לבן מזה כבר אי אפשר לקבל. זה הלבן הכי לבן בכל העולם. זה חדר קטן. המיטה שלי, נראה לי, היא 2 מטר אורך, ובסוף המיטה יש עוד איזה חצי מטר או משהו כזה, ככה שהחדר באמת קטן. המיטה היא מיטה צבאית תקנית, אפילו מצאתי את ה`צ` מוטבעת על רגל שמאל ליד החיבורים, מיטה מברזל ישן שבטח ראתה תקופות טובות יותר. חוץ ממיטה וחלון אין בחדר שום דבר. והחלון לא באמת חלון, החלון הוא צריח. שלושה ברזלים שהם סורגים, בצבע שחור שמשתלב בחוסר התאמה עם חלודה אפורה ונקודות לבנות שעפו מהפעם האחרונה שצבעו את הקיר. החדר הוא מלבני אבל בלילה הוא מקבל כל מיני צורות. לפני יומיים הוא נראה לי עגול, ואתמול הוא קיבל צורה של משולש. החדר הזה משנה את הצורה שלו בלילה. שכחתי להזכיר, יש גם שרפרף קטן. כמו של הילדים בגן. עשוי מקשה אחת של ברזל, הכל בחדר הזה ברזל, והרגליים שלו משויפות לכדי עיגול, בשביל שאף אחד לא ישתמש בכיסא בתור כלי נשק או סכין. אתם יכולים להתפלא מה אפשר לעשות עם המון זמן, כמה טיפות של טירוף ופחית של דמיון. אתם יכולים לעשות הכל. התקרה עצמה לבנה אבל קצת דהויה. לא צבעו אותה מזמן. מה שכן, החדר הזה הוא בהחלט החדר הכי לבן בכל העולם. ובכלל. לבן של בית משוגעים הוא הלבן הכי לבן בכל היקום כולו. יותר לבן מזה אי אפשר. לבן משוגע. האחות אמורה להכנס חמישה פעמים ביום, הרופא פעמיים, והפסיכולוג פעם אחת. לפעמים האחות נכנסת קצת יותר פעמים, אני מוצא חן בעינייה, או ככה לפחות היא אמרה לי, והפסיכולוג לפעמים לא נכנס בכלל, אבל זה היגיוני. אין לי על מה לדבר איתו והוא אוהב אנשים שמדברים. הרופא נחמד אבל לא מביע יותר מדי עניין. רוב היום אני לבד. או יותר נכון, אני, צ`וצ`ו, מרדוק וסלי. אלו השמות של הסורגים, המיטה והשרפרף. אני אפילו לא זוכר איזה שם מתאים לאיזה חפץ, אבל זה לא באמת חשוב. העיקר לא להיות לבד. הבדידות ממציעה לעצמה חברים, והטירוף עושה את זה נורמלי. שלא ייראה מוזר. אם הייתי רק בודד, אז הייתי משתגע מזה, אם הייתי רק משוגע, הייתי חושב שזה בגלל שאני בודד, אבל שניהם ביחד גורמים לי לדעת שאני גם משוגע, גם בודד וזה הכל בסדר. השילוב הזה קטלני. אופיום להמונים. בית המשוגעים שלי נמצא על שפת הים. יש אנשים שהיו משלמים כסף בשביל בית על החוף, אבל אני הייתי צריך לשלם רק בנשמה שלי. אנחנו, קן הקוקיה ואלו שמאכלסים אותה, בשבילכם הם משוגעים ובשבילי הם חברים, אנחנו הכי מבודדים על החוף. בחוץ יש שומרים עם רובים גדולים וביציים קטנות, וגם גדר בשביל להשלים את התפאורה. בשביל שכולם ידעו איפה גרים המשוגעים. דרך מרדוק, הצריח הקטן שלי, אני רואה את הים. אולי זה השגעון ואולי זו אילוזיה, לפעמים לא צריך לבדוק יותר מדי, הים תמיד נראה לי סגול. לא סגול סגול, לא כמו סיגלית, סגול בהיר שכזה. תכול ששזור בסגול. משהו מיוחד. דרך הצריח, לא משנה כמה אני אתאמץ, אי אפשר לראות את הגלים שמכים את החוף, אי אפשר לראות קצף ואי אפשר לראות נשיקות לוהטות של מים ואדמה, אבל יוצא לי לראות לפחות את הים. רגוע. שקט. אני היחיד בכל הבית שרואה את הים. גם משוגעים צריכים מזל בחיים. בבוקר, בקול עמום אבל חודר, אני שומע את הדיבורים של הגלים. אני לא רואה את הנשיקות אבל אני מריח אותן. אני מדמיין את המים שמוקצפים ללבן סמיך, אני מדמיין את המים מתנים אהבה חסרת מעצורים עם להבה שבלב לאדמה לוהטת. אני לא רואה פיזית, אבל הראש שלי רואה את הכל. זה לא דימיון, זה פשוט מימד אחר. זה שאתם לא רואים את זה לא אומר שזה לא קיים, אולי אתם סתם עיוורים. ואולי אני סתם משוגע. ואולי זה שניהם. אולי משוגעים רואים דברים שאחרים לא רואים. זה כמו לקחת אקסטזי ולהלחם במפלצות. אבל זה לא על כדור אחד, זה רק על המון כדורים. ואז המפלצת שלכם תופסת את הצבע הכי בוהק, פותחת את הפה הכי מכוער ומחילה לרדוף אחריכם. ואתם רצים ורצים אבל המפלצת תמיד שניה אחריכם. כמו צל. ככה זה בדיוק שגעון. אתם מנסים להסתתר אבל הוא מתכופף יחד איתכם. אתם מנסים להעלים עין אבל בזוית של השפיץ של העיגולדה שבעין אתם תמיד קולטים אותו. את הצל שלכם. השגעון שלכם. ואתם אפילו מנסים להלחם. שולפים סכינים קפיציות, מחדדים גרזנים ומוצאים מיקרו-עוזון, אבל אי אפשר להלחם בצל שלכם. כשהשגעון נכנס הוא לא יוצא. הוא רק מתקבע. עמוק עמוק בתוך מעמקי מצולות הנפש שלכם, זורק גרורות, מסרטן אתכם. אבל זה לא סרטן שאפשר לעשות נגדו הקרנות, זה לא סרטן שאנשים מכירים, בטח לא שאוהבים, זה לא סרטן שאפשר למנוע. השגעון אורב לכם, אתם אפילו לא קולטים אותו כשהוא בא בסיבוב, נוגס לכם בנשמה ונשאר שם לנצח. לא אנשים, לא תרופות ולא אלוהים יכולים לעזור. נתקלתם - תסבלו. ויש כאלה שמנסים פשוט לגמור עם זה. את השגעון אתם לא יכולים להרוג, הוא הבבואה שלכם, אבל אם אי אפשר להרוג את הבבואה, אפשר להרוס לפחות את המראה. יש כאלה שעושים גם את זה. אני בנתיים רק בקטע של לדבר איתו, לנסות לשכנע אותו ללכת. אחר כך, אין לי מושג מה יהיה, אבל כרגע אנחנו מדברים. בלילה אני מדמיין. אני חולם בהקיץ אבל אני מודע לגמרי. ובחלומי אני רואה את עצמי. או, צריך לדייק, את הנשמה שלי. ובחלומי הנשמה שלי כבולה לקיר בטון מזוין. זה בשביל שאף אחד לא יוכל להרוס את הקיר. אפילו לא סאדם חוסיין. הקיר הוא קיר ישן. המאה השש-עשרה או משהו כזה. מלא טחב, ג`וקים שאפילו קיי 10,000 לא יוריד, רטיבות ולכלוך. זה קיר ישן, מה שמרמז שלקיר הזה היו כבולים עוד הרבה נשמות בימים עברו. בחלומי אני מנסה לאתר את הנשמות האלו, אבל לנשמות אין שלדים. הן סתם נכנסות ויוצאות לתוך אנשים, בלי להותיר המון סימנים. והנשמה שלי כבולה בשלשלאות טיטניום לקיר המזוין. הקיר שחור, השלשלאות עוד יותר, והנשמה לבנה. זורחת, מוארת עם הילה של אלוהים. כל הנשמות הן ככה, רק שחלק איפה שהוא נהרסות, וחלק איפה שהוא משתגעות. הנשמה שלי, בחלומי, מנסה לברוח. להתברג מבעד לברגים, להשתחרר מחוץ לאזיקים, אבל היא לא מצליחה. החלום תמיד מתחיל בזה שהיא רוקדת את ריקוד המוות, מנסה לברוח - צועקת, מתפרקדת, זועמת ומתפלצת, ועם הזמן, ים הזמן משכיח את הכל, עם הזמן ועם החלום הנשמה לאט לאט מורידה הילוך. הייתה בחמישי וירדה לניוטרל. והנשמה לאט לאט נופלת על הרצפה הרטובה איפה שהג`וקים. היא כבר לא צועקת. אני קולט את הפה שלה פתוח וזועק, אבל זו זעקה של אילמים. אף אחד לא שומע. ולאט לאט, הנקודה הזו בתוך הנשמה, איפה שהלב פועם, אני קולט אותה כי זו הנקודה הכי זהובה בכל הנשמה, לאט לאט היא מתחילה לדמום. לשקוט. למות. אומרים שאף אחד לא חולם שהוא מת, אבל שיקום זה שאומר את זה ויחטוף סתירה. בחולמי אני מת. אני רואה את הנשמה שלי בתור עיגול אחד שלם. עוגה כזו טעימה כמו בקפלוסקי אבל לעוגה הזו אין מחיר. לשום נשמה אין מכיר וזה ששם מחיר על בני אדם סופו שיום אחד מישהו ישים מחיר על ראשו. והעיגול שלי, העוגה שלי, היא עגולה להפליא. אפשר ללמוד עליה בבתי ספר להנדסה קרבית, בטכניון, ובכל המקומות שלומדים שם על עיגולים. אפילו אפשר ללמד שפים בעזרתה אין להכין עוגה מושלמת. העוגה שלי היא עגולה רצח. ועם הזמן פיסות נופלות לי מהעוגה. בביסים קטנים, רנדומלים, אני אף פעם לא יודע איפה יהיה הביס הבא, בביסים שקטים ורצחניים גם יחד, בביסים שקטים העוגה שלי נעלמת. וכל ביס קטן נופל לאדמה רטובה וישר נבלע בתוכה. כלומר מישהו לוקח לי ביסים מהעוגה ואפילו לא אוכל אותם. סתם זורק לאדמה. וזה לא באמת מישהו, זה כולם. ופה קבורים, שם, איפה שהשלט `קברות` בתוך האדמה הרטובה, איפה שאין כבר צמחייה, שם קבורים החלקים של הנשמה שלי. ליד האבן הגדולה החלומות, ליד האבן הקטנה התקוות, איפה שהשורש של השקדייה קבורים הרגשות, ליד הצואה של הכלב והזבובים האישיות, ובכל נקודה משהו אחר מהעוגה שלי קבור. ועוגה של נשמה זה כמו גוויה של פרה. איך שהיא מתה, ישר מגיעים הטורפים, הבזים, הנשרים וכל מי שרוצה לחגוג מגוויה של פרה, מוות לפרה זה חיים לאחרים, ככה זה עם העוגה שלי. אבל לעוגה שלי לא באים נשרים ולא בזים, הלוואי, לעוגה שלי באים השגעונות. כל אחד צועד עם לפיד בוער, ראש מורם וחזה מלא בהליום וכובש לי את העוגה. ניסיתי, באמת, אני נשבע לכם, כמה ניסיתי לעצור ככה נכשלתי. לא פצצות, לא מארבים, לא בקשות ולא שכנועים, שום דבר לא עובד על השגעונות שצעדו לי לתוך הממלכה. לתוך העוגה. ביס. ועוד ביס. ועוד המון ביסים הם עשו לי. העוגה הפכה למשהו מוזר ואני הפכתי למשוגע. משיגנה. אני קם כל בוקר יחד עם השמש. התחברנו בזמן האחרון. יושב על צ`וצ`ו, מביט לים דרך מרדוק ומסדר את סלי. מדגם אותה יפה יפה כמו בצבא. אני עושה את זה איזה 20 דקות, מעיף את הפירורים של הגרנולה מאתמול בלילה, מיישר את הקצוות ומשטח את הקיפולים. זה בשביל להעביר את הזמן. כשיש זמן העיינים של השגעון מתלהטות, וכשאין זמן אז הוא הולך לישון. אחר כך אני נצמד לקיר, צמוד צמוד כאילו עושה איתו אהבה, מרים את הצוואר, גם הראש מתרומם, ושולח את הלשון החוצה. לפעמים בטעות היא נוגעת בסורגים, אבל לא משנה לי. בחורף, בחורף אני בולע את הטל ואת השפריצים של הגלים שעפים ברוח. אני אוהב את הרוח. אני אוהב את הגלים. ואת החורף
העלתי את הסיפור לכאן כבר לפני הרבה זמן, אבל, שלחתי אותו עכשיו למישהי שמגיע לה, וחשבתי, שאם כבר, נעלה אותו שוב. מעלה שקראו - סליחה. _ הנשמות האבודות אני בחדר לבן. יותר לבן מזה כבר אי אפשר לקבל. זה הלבן הכי לבן בכל העולם. זה חדר קטן. המיטה שלי, נראה לי, היא 2 מטר אורך, ובסוף המיטה יש עוד איזה חצי מטר או משהו כזה, ככה שהחדר באמת קטן. המיטה היא מיטה צבאית תקנית, אפילו מצאתי את ה`צ` מוטבעת על רגל שמאל ליד החיבורים, מיטה מברזל ישן שבטח ראתה תקופות טובות יותר. חוץ ממיטה וחלון אין בחדר שום דבר. והחלון לא באמת חלון, החלון הוא צריח. שלושה ברזלים שהם סורגים, בצבע שחור שמשתלב בחוסר התאמה עם חלודה אפורה ונקודות לבנות שעפו מהפעם האחרונה שצבעו את הקיר. החדר הוא מלבני אבל בלילה הוא מקבל כל מיני צורות. לפני יומיים הוא נראה לי עגול, ואתמול הוא קיבל צורה של משולש. החדר הזה משנה את הצורה שלו בלילה. שכחתי להזכיר, יש גם שרפרף קטן. כמו של הילדים בגן. עשוי מקשה אחת של ברזל, הכל בחדר הזה ברזל, והרגליים שלו משויפות לכדי עיגול, בשביל שאף אחד לא ישתמש בכיסא בתור כלי נשק או סכין. אתם יכולים להתפלא מה אפשר לעשות עם המון זמן, כמה טיפות של טירוף ופחית של דמיון. אתם יכולים לעשות הכל. התקרה עצמה לבנה אבל קצת דהויה. לא צבעו אותה מזמן. מה שכן, החדר הזה הוא בהחלט החדר הכי לבן בכל העולם. ובכלל. לבן של בית משוגעים הוא הלבן הכי לבן בכל היקום כולו. יותר לבן מזה אי אפשר. לבן משוגע. האחות אמורה להכנס חמישה פעמים ביום, הרופא פעמיים, והפסיכולוג פעם אחת. לפעמים האחות נכנסת קצת יותר פעמים, אני מוצא חן בעינייה, או ככה לפחות היא אמרה לי, והפסיכולוג לפעמים לא נכנס בכלל, אבל זה היגיוני. אין לי על מה לדבר איתו והוא אוהב אנשים שמדברים. הרופא נחמד אבל לא מביע יותר מדי עניין. רוב היום אני לבד. או יותר נכון, אני, צ`וצ`ו, מרדוק וסלי. אלו השמות של הסורגים, המיטה והשרפרף. אני אפילו לא זוכר איזה שם מתאים לאיזה חפץ, אבל זה לא באמת חשוב. העיקר לא להיות לבד. הבדידות ממציעה לעצמה חברים, והטירוף עושה את זה נורמלי. שלא ייראה מוזר. אם הייתי רק בודד, אז הייתי משתגע מזה, אם הייתי רק משוגע, הייתי חושב שזה בגלל שאני בודד, אבל שניהם ביחד גורמים לי לדעת שאני גם משוגע, גם בודד וזה הכל בסדר. השילוב הזה קטלני. אופיום להמונים. בית המשוגעים שלי נמצא על שפת הים. יש אנשים שהיו משלמים כסף בשביל בית על החוף, אבל אני הייתי צריך לשלם רק בנשמה שלי. אנחנו, קן הקוקיה ואלו שמאכלסים אותה, בשבילכם הם משוגעים ובשבילי הם חברים, אנחנו הכי מבודדים על החוף. בחוץ יש שומרים עם רובים גדולים וביציים קטנות, וגם גדר בשביל להשלים את התפאורה. בשביל שכולם ידעו איפה גרים המשוגעים. דרך מרדוק, הצריח הקטן שלי, אני רואה את הים. אולי זה השגעון ואולי זו אילוזיה, לפעמים לא צריך לבדוק יותר מדי, הים תמיד נראה לי סגול. לא סגול סגול, לא כמו סיגלית, סגול בהיר שכזה. תכול ששזור בסגול. משהו מיוחד. דרך הצריח, לא משנה כמה אני אתאמץ, אי אפשר לראות את הגלים שמכים את החוף, אי אפשר לראות קצף ואי אפשר לראות נשיקות לוהטות של מים ואדמה, אבל יוצא לי לראות לפחות את הים. רגוע. שקט. אני היחיד בכל הבית שרואה את הים. גם משוגעים צריכים מזל בחיים. בבוקר, בקול עמום אבל חודר, אני שומע את הדיבורים של הגלים. אני לא רואה את הנשיקות אבל אני מריח אותן. אני מדמיין את המים שמוקצפים ללבן סמיך, אני מדמיין את המים מתנים אהבה חסרת מעצורים עם להבה שבלב לאדמה לוהטת. אני לא רואה פיזית, אבל הראש שלי רואה את הכל. זה לא דימיון, זה פשוט מימד אחר. זה שאתם לא רואים את זה לא אומר שזה לא קיים, אולי אתם סתם עיוורים. ואולי אני סתם משוגע. ואולי זה שניהם. אולי משוגעים רואים דברים שאחרים לא רואים. זה כמו לקחת אקסטזי ולהלחם במפלצות. אבל זה לא על כדור אחד, זה רק על המון כדורים. ואז המפלצת שלכם תופסת את הצבע הכי בוהק, פותחת את הפה הכי מכוער ומחילה לרדוף אחריכם. ואתם רצים ורצים אבל המפלצת תמיד שניה אחריכם. כמו צל. ככה זה בדיוק שגעון. אתם מנסים להסתתר אבל הוא מתכופף יחד איתכם. אתם מנסים להעלים עין אבל בזוית של השפיץ של העיגולדה שבעין אתם תמיד קולטים אותו. את הצל שלכם. השגעון שלכם. ואתם אפילו מנסים להלחם. שולפים סכינים קפיציות, מחדדים גרזנים ומוצאים מיקרו-עוזון, אבל אי אפשר להלחם בצל שלכם. כשהשגעון נכנס הוא לא יוצא. הוא רק מתקבע. עמוק עמוק בתוך מעמקי מצולות הנפש שלכם, זורק גרורות, מסרטן אתכם. אבל זה לא סרטן שאפשר לעשות נגדו הקרנות, זה לא סרטן שאנשים מכירים, בטח לא שאוהבים, זה לא סרטן שאפשר למנוע. השגעון אורב לכם, אתם אפילו לא קולטים אותו כשהוא בא בסיבוב, נוגס לכם בנשמה ונשאר שם לנצח. לא אנשים, לא תרופות ולא אלוהים יכולים לעזור. נתקלתם - תסבלו. ויש כאלה שמנסים פשוט לגמור עם זה. את השגעון אתם לא יכולים להרוג, הוא הבבואה שלכם, אבל אם אי אפשר להרוג את הבבואה, אפשר להרוס לפחות את המראה. יש כאלה שעושים גם את זה. אני בנתיים רק בקטע של לדבר איתו, לנסות לשכנע אותו ללכת. אחר כך, אין לי מושג מה יהיה, אבל כרגע אנחנו מדברים. בלילה אני מדמיין. אני חולם בהקיץ אבל אני מודע לגמרי. ובחלומי אני רואה את עצמי. או, צריך לדייק, את הנשמה שלי. ובחלומי הנשמה שלי כבולה לקיר בטון מזוין. זה בשביל שאף אחד לא יוכל להרוס את הקיר. אפילו לא סאדם חוסיין. הקיר הוא קיר ישן. המאה השש-עשרה או משהו כזה. מלא טחב, ג`וקים שאפילו קיי 10,000 לא יוריד, רטיבות ולכלוך. זה קיר ישן, מה שמרמז שלקיר הזה היו כבולים עוד הרבה נשמות בימים עברו. בחלומי אני מנסה לאתר את הנשמות האלו, אבל לנשמות אין שלדים. הן סתם נכנסות ויוצאות לתוך אנשים, בלי להותיר המון סימנים. והנשמה שלי כבולה בשלשלאות טיטניום לקיר המזוין. הקיר שחור, השלשלאות עוד יותר, והנשמה לבנה. זורחת, מוארת עם הילה של אלוהים. כל הנשמות הן ככה, רק שחלק איפה שהוא נהרסות, וחלק איפה שהוא משתגעות. הנשמה שלי, בחלומי, מנסה לברוח. להתברג מבעד לברגים, להשתחרר מחוץ לאזיקים, אבל היא לא מצליחה. החלום תמיד מתחיל בזה שהיא רוקדת את ריקוד המוות, מנסה לברוח - צועקת, מתפרקדת, זועמת ומתפלצת, ועם הזמן, ים הזמן משכיח את הכל, עם הזמן ועם החלום הנשמה לאט לאט מורידה הילוך. הייתה בחמישי וירדה לניוטרל. והנשמה לאט לאט נופלת על הרצפה הרטובה איפה שהג`וקים. היא כבר לא צועקת. אני קולט את הפה שלה פתוח וזועק, אבל זו זעקה של אילמים. אף אחד לא שומע. ולאט לאט, הנקודה הזו בתוך הנשמה, איפה שהלב פועם, אני קולט אותה כי זו הנקודה הכי זהובה בכל הנשמה, לאט לאט היא מתחילה לדמום. לשקוט. למות. אומרים שאף אחד לא חולם שהוא מת, אבל שיקום זה שאומר את זה ויחטוף סתירה. בחולמי אני מת. אני רואה את הנשמה שלי בתור עיגול אחד שלם. עוגה כזו טעימה כמו בקפלוסקי אבל לעוגה הזו אין מחיר. לשום נשמה אין מכיר וזה ששם מחיר על בני אדם סופו שיום אחד מישהו ישים מחיר על ראשו. והעיגול שלי, העוגה שלי, היא עגולה להפליא. אפשר ללמוד עליה בבתי ספר להנדסה קרבית, בטכניון, ובכל המקומות שלומדים שם על עיגולים. אפילו אפשר ללמד שפים בעזרתה אין להכין עוגה מושלמת. העוגה שלי היא עגולה רצח. ועם הזמן פיסות נופלות לי מהעוגה. בביסים קטנים, רנדומלים, אני אף פעם לא יודע איפה יהיה הביס הבא, בביסים שקטים ורצחניים גם יחד, בביסים שקטים העוגה שלי נעלמת. וכל ביס קטן נופל לאדמה רטובה וישר נבלע בתוכה. כלומר מישהו לוקח לי ביסים מהעוגה ואפילו לא אוכל אותם. סתם זורק לאדמה. וזה לא באמת מישהו, זה כולם. ופה קבורים, שם, איפה שהשלט `קברות` בתוך האדמה הרטובה, איפה שאין כבר צמחייה, שם קבורים החלקים של הנשמה שלי. ליד האבן הגדולה החלומות, ליד האבן הקטנה התקוות, איפה שהשורש של השקדייה קבורים הרגשות, ליד הצואה של הכלב והזבובים האישיות, ובכל נקודה משהו אחר מהעוגה שלי קבור. ועוגה של נשמה זה כמו גוויה של פרה. איך שהיא מתה, ישר מגיעים הטורפים, הבזים, הנשרים וכל מי שרוצה לחגוג מגוויה של פרה, מוות לפרה זה חיים לאחרים, ככה זה עם העוגה שלי. אבל לעוגה שלי לא באים נשרים ולא בזים, הלוואי, לעוגה שלי באים השגעונות. כל אחד צועד עם לפיד בוער, ראש מורם וחזה מלא בהליום וכובש לי את העוגה. ניסיתי, באמת, אני נשבע לכם, כמה ניסיתי לעצור ככה נכשלתי. לא פצצות, לא מארבים, לא בקשות ולא שכנועים, שום דבר לא עובד על השגעונות שצעדו לי לתוך הממלכה. לתוך העוגה. ביס. ועוד ביס. ועוד המון ביסים הם עשו לי. העוגה הפכה למשהו מוזר ואני הפכתי למשוגע. משיגנה. אני קם כל בוקר יחד עם השמש. התחברנו בזמן האחרון. יושב על צ`וצ`ו, מביט לים דרך מרדוק ומסדר את סלי. מדגם אותה יפה יפה כמו בצבא. אני עושה את זה איזה 20 דקות, מעיף את הפירורים של הגרנולה מאתמול בלילה, מיישר את הקצוות ומשטח את הקיפולים. זה בשביל להעביר את הזמן. כשיש זמן העיינים של השגעון מתלהטות, וכשאין זמן אז הוא הולך לישון. אחר כך אני נצמד לקיר, צמוד צמוד כאילו עושה איתו אהבה, מרים את הצוואר, גם הראש מתרומם, ושולח את הלשון החוצה. לפעמים בטעות היא נוגעת בסורגים, אבל לא משנה לי. בחורף, בחורף אני בולע את הטל ואת השפריצים של הגלים שעפים ברוח. אני אוהב את הרוח. אני אוהב את הגלים. ואת החורף