flying fish
New member
הסברים שלא יגיעו ליעדם
אני אמור להיות הבוגר ובעל הנסיון בקשר הזה אך הכל למראית העין. אני אמור לדעת מה אני רוצה ולאיפה אני הולך. אני אמור לא לפחד אבל זה לא עובד כך באמת. כל כך רוצה לשכב לידך ולספר לך למה אני לא מאמין שאת רוצה ולא משנה כמה מכתבים את כותבת בהם את מתוודה על תשוקתך אליי. רוצה לחשוף בפניך את מחשבותיי, פחדי ודרך הסתכלותי על העולם. אני מפחד שתלכי אם אספר לך את כל זה. אחרי הכל אם אראה לך שאני לא מבין למה את רוצה אותי אולי גם את תתחילי לחשוב כך. אז הנה ההסבר, הוא לא ארוך, לא מסובך אבל כל כך כואב. הייתי איתה כמעט שנתיים בקשר, אהבתי אותה והיא אהבה אותי בדרכה. אבל דרכה הייתה שונה משלי. היא לא נתנה לי את ההרגשה שהיא רוצה אותי, חושקת בי, אוהבת לגעת בי ומקבלת אותי כמו שאני. היום אני יודע שזו הייתה בעיה שלה אבל זה לא משנה כבר כלום. היחס שלה רק הזין את מה שידעתי מקודם על עצמי ושירש זאת עוד יותר. שאת נוגעת זה כל כך נפלא אבל אני לא שם איתך, אני לא מאמין למגע הזה ולפעמים אני אפילו דוחה אותו. יכלתי להאמין לך שאמרת שאת מעונינת, שאמרת שאת אוהבת להתנשק איתי, שאמרת שאת אוהבת להיות איתי אבל שהתחלת לגעת ידעתי שאת משקרת. לא הייתי צריך אותך בשביל זה, את בכלל לא צד בעניין. המחשבה באה אלי מידית, מהרגע הזה פשוט ידעתי שזה לא יכול להיות. לא יכלתי להאמין שאת רוצה לגעת. את חייבת להבין, היא לימדה אותי שכאשר נוגעים בי זה רק מתוך שאני מבקש ורוצה, רק בגלל שהיא מרגישה חייבת באיזשהוא אופן. את זה אני יכול להבין. אבל שאת תרצי לגעת? מרצונך החופשי? בי???. מאז אני כבר לא יודע מה לעשות, כל דבר ממך אני מפרש כאילו את לא רוצה, לא משנה כמה את אומרת לי שכן ואני יודע שקשה לך לומר. אני יודע מה יקרה כי כך זה קרה עד עכשיו, אני לא אאמין שאת רוצה ואפעיל מניפולציות, את תתעייפי באיזשהוא שלב ותמשיכי הלאה. ואני? אני אשאר לי פה עם הידיעה שצדקתי שחשבתי שאת לא רוצה ומה זה משנה בכלל אם הבאתי אותך לזה או לא? אז מה אני יכול לומר לך עוד, אני מנסה כמיטב יכלתי לא להראות, לא לומר יותר מדי, לשקר לך קצת על מנת שאולי אצליח להאמין בעתיד. את גם חסרת בטחון, עם זה אני יודע להתמודד. כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, משתדל לתת לך ללכת למרות שלא ממש רוצה, רוצה לנשק לחבק לגעת וכל כך רוצה שתגעי בי. מנסה לאהוב, לקבל ולהאמין אבל לרגע לא מפסיק להכין את עצמי לאכזבה ולכאב שעוד יבואו. אחרי הכל, למה עוד נותר לי לצפות?
אני אמור להיות הבוגר ובעל הנסיון בקשר הזה אך הכל למראית העין. אני אמור לדעת מה אני רוצה ולאיפה אני הולך. אני אמור לא לפחד אבל זה לא עובד כך באמת. כל כך רוצה לשכב לידך ולספר לך למה אני לא מאמין שאת רוצה ולא משנה כמה מכתבים את כותבת בהם את מתוודה על תשוקתך אליי. רוצה לחשוף בפניך את מחשבותיי, פחדי ודרך הסתכלותי על העולם. אני מפחד שתלכי אם אספר לך את כל זה. אחרי הכל אם אראה לך שאני לא מבין למה את רוצה אותי אולי גם את תתחילי לחשוב כך. אז הנה ההסבר, הוא לא ארוך, לא מסובך אבל כל כך כואב. הייתי איתה כמעט שנתיים בקשר, אהבתי אותה והיא אהבה אותי בדרכה. אבל דרכה הייתה שונה משלי. היא לא נתנה לי את ההרגשה שהיא רוצה אותי, חושקת בי, אוהבת לגעת בי ומקבלת אותי כמו שאני. היום אני יודע שזו הייתה בעיה שלה אבל זה לא משנה כבר כלום. היחס שלה רק הזין את מה שידעתי מקודם על עצמי ושירש זאת עוד יותר. שאת נוגעת זה כל כך נפלא אבל אני לא שם איתך, אני לא מאמין למגע הזה ולפעמים אני אפילו דוחה אותו. יכלתי להאמין לך שאמרת שאת מעונינת, שאמרת שאת אוהבת להתנשק איתי, שאמרת שאת אוהבת להיות איתי אבל שהתחלת לגעת ידעתי שאת משקרת. לא הייתי צריך אותך בשביל זה, את בכלל לא צד בעניין. המחשבה באה אלי מידית, מהרגע הזה פשוט ידעתי שזה לא יכול להיות. לא יכלתי להאמין שאת רוצה לגעת. את חייבת להבין, היא לימדה אותי שכאשר נוגעים בי זה רק מתוך שאני מבקש ורוצה, רק בגלל שהיא מרגישה חייבת באיזשהוא אופן. את זה אני יכול להבין. אבל שאת תרצי לגעת? מרצונך החופשי? בי???. מאז אני כבר לא יודע מה לעשות, כל דבר ממך אני מפרש כאילו את לא רוצה, לא משנה כמה את אומרת לי שכן ואני יודע שקשה לך לומר. אני יודע מה יקרה כי כך זה קרה עד עכשיו, אני לא אאמין שאת רוצה ואפעיל מניפולציות, את תתעייפי באיזשהוא שלב ותמשיכי הלאה. ואני? אני אשאר לי פה עם הידיעה שצדקתי שחשבתי שאת לא רוצה ומה זה משנה בכלל אם הבאתי אותך לזה או לא? אז מה אני יכול לומר לך עוד, אני מנסה כמיטב יכלתי לא להראות, לא לומר יותר מדי, לשקר לך קצת על מנת שאולי אצליח להאמין בעתיד. את גם חסרת בטחון, עם זה אני יודע להתמודד. כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, משתדל לתת לך ללכת למרות שלא ממש רוצה, רוצה לנשק לחבק לגעת וכל כך רוצה שתגעי בי. מנסה לאהוב, לקבל ולהאמין אבל לרגע לא מפסיק להכין את עצמי לאכזבה ולכאב שעוד יבואו. אחרי הכל, למה עוד נותר לי לצפות?