עופר בן אברהם
Member
בתוכנית "המצעד המשפטי", ששודרה היום (בשידור חוזר, את הראשון לא ראיתי) בערוץ רשת 13, הסביר עורך דין רונן יצחק גרין, שהטענה "אמת דיברתי" לבדה אינה הגנה מספקת למפרסם לשון הרע, וצריך גם שהאמת תיאמר בתום לב. עורך דין גרין התייחס בדבריו אלה לפסק דין של השופט יאיר דלוגין בעניין לשון הרע, שפרסמה הידוענית ניקול ראידמן על עובד פיצרייה בשם שמעון וקנין.
אבל ההסבר הזה של עורך דין גרין שגוי: החוק אינו קובע, והשופט לא אמר, שההגנה "אמת דיברתי" מותנית בתום לב, אלא בעניין ציבורי. אם הוכח שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי, הפרסום מוגן (קרי: מותר), אף אם נעשה שלא בתום לב. כך לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכך לפי סעיף 36 ו- 45 לפסק הדין.
רק אם לא הוכחו אמת הפרסום או העניין הציבורי שבו, או שהפרסום אינו ניתן כלל לסיווג כאמת או כשקר משום שהוא הבעת דעה, נזקק המפרסם להגנת החלופית, הגנת תום הלב, שגם לה רכיב נוסף והוא, שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, למשל: מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית; או כדי להגן על עניין אישי כשר של המפרסם או של מי שהפרסום מופנה אליו; או כביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי; ועוד. וכדי להחליט אם הפרסום נעשה בתום לב, אכן בוחנים את סבירות הפרסום כמפורט בסעיף 16 לחוק הנ"ל, כמו גם בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות.
ובמקרה הנדון טעה, לדעתי, גם השופט יאיר דלוגין בכך ששלל הן את העניין הציבורי שבפרסום והן את תום לבה של המפרסמת בשל תפוצתו הרחבה של הפרסום.
אבל ההסבר הזה של עורך דין גרין שגוי: החוק אינו קובע, והשופט לא אמר, שההגנה "אמת דיברתי" מותנית בתום לב, אלא בעניין ציבורי. אם הוכח שהפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי, הפרסום מוגן (קרי: מותר), אף אם נעשה שלא בתום לב. כך לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכך לפי סעיף 36 ו- 45 לפסק הדין.
רק אם לא הוכחו אמת הפרסום או העניין הציבורי שבו, או שהפרסום אינו ניתן כלל לסיווג כאמת או כשקר משום שהוא הבעת דעה, נזקק המפרסם להגנת החלופית, הגנת תום הלב, שגם לה רכיב נוסף והוא, שהפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, למשל: מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית; או כדי להגן על עניין אישי כשר של המפרסם או של מי שהפרסום מופנה אליו; או כביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי; ועוד. וכדי להחליט אם הפרסום נעשה בתום לב, אכן בוחנים את סבירות הפרסום כמפורט בסעיף 16 לחוק הנ"ל, כמו גם בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות.
ובמקרה הנדון טעה, לדעתי, גם השופט יאיר דלוגין בכך ששלל הן את העניין הציבורי שבפרסום והן את תום לבה של המפרסמת בשל תפוצתו הרחבה של הפרסום.
נערך לאחרונה ב: