הסוף - פוסט בלי עידוד למרעישה

הסוף - פוסט בלי עידוד למרעישה

הסוף - מרעישה היקרה. קודם כל אני מתנצלת שלקח לי כל כל הרבה זמן להגיב. כשכתבת (נדמה לי לשושילידה) בסוף מרץ על מטר השאלות קיוויתי שאולי את מבשלת הפתעה ומדמיינת את עצמך ניצבת מול המטר הזה. הבטן כואבת לי. את במחשבותיי כל הזמן. אני משתדלת לארגן אותן, לארוג אותן זו בזו כדי שיהיו לי מילים במקלדת, כדי שאוכל להגיד לך. לפחות משהו. לפחות שתדעי שאני פה. רק מה. מה אפשר להגיד. אחרי כל כך הרבה שנים.

שאני מצטערת כל כך שזה הסוף של המסע שלך. שייחלתי בכל מאודי לסוף אחר. אני מגלגלת את המילה הזו בראשי כבר הרבה זמן. "הסוף". לא סתם סוף. לא נקודת ציון בדרך. סוף שהוא מוחלט. שאין אחריו דבר. סוף מרוץ הילודה. סוף שתיארת בהמון מספרים. ואני מוסיפה עוד מספר אחד: אפס.

אפס ילדים נוספים. אפס שאלות על הבטן התופחת. עכשיו - כשהחלטת שזה ההריון האחרון והגעת אל קצה מסע הילודה שלך - גם אפס תקווה. בהיעדר נסיונות אין גם תקווה. יש רק מוחלטות של סוף חד וברור ומלא. בלי אפילו 0.002% מסכנים של סטטיסטיקה שאולי אולי אולי. אולי.
לא. פשוט לא. אני כותבת פשוט אבל הסוף הזה הוא המון דברים רק לא פשוט. ראיה לכך היא שלל המספרים האחרים. שנים ארוכות של נסיונות. שוב. ועוד פעם. אחרון ודי. כשקו הגבול הולך ונמתח ומתרחק כמו קו האופק.
עוד אפסים: אפס פעמים שבדקת את בתך לממצא. בגלל אפס אחר - אפס דילמה אמיתית לגבי ההחלטה בהתקבל התוצאות. בהרבה פוסטים הסברת ופירטת שאין מצב שאת מציבה אותה ואת עתידה בשום סוג של סיכון כי משמעות הסיכון הזה לא ידועה.
הסוף. עד כאן. לא עוד.
 
הכוונה טובה וטהורה אבל בעיניי הכתיבה שלך פה כמעט אכזרית

יש דברים שקשה לתמלל ולהודות בהם אפילו בינינו לבין עצמנו, בוודאי ימים ספורים לאחר שקרו. ויש דברים שאדם יכול לומר על עצמו, אבל לאחרים לא תמיד נתונה הרשות לעשות זאת עבורו. לפנות למישהי ספציפית עם הצהרות ככ בוטות כמו "אפס תקווה", "אפס ילדים נוספים" וגם "הגעת אל קצה מסע הילודה שלך" זה ממש אכזרי בעיניי (גם אם היא עצמה כתבה כאן "הסוף" - כי זה ממש לא אותו הדבר).
ברור לי שהכוונות שלך טובות מאוד. בזמנו את עזרת לי ואת עוזרת להרבה נשים כאן כל הזמן ברגישות ובמסירות. ואני כמובן לא יכולה לדבר במקום מרעישה, כל אחת מרגישה אחרת ויכול להיות שהיא בכלל לא תראה כך את הדברים... אבל אני יכולה לומר שאילו היה מישהו בזמן הקשה ביותר שלי כותב לי ביטויים ככ חריפים - זה היה עבורי מזעזע, שיקוף קשה מנשוא, ממש כך, של גודל האסון שלי.
&nbsp
לא יודעת אם יש מה לעשות עם זה עכשיו... אולי לבקש יותר רגישות למקרה העצוב הבא, אולי קצת לחכות ולתת קודם לאותו אדם לכתוב בעצמו ועל עצמו... לפני שפונים אליו בצורה כזו - עם כל הכוונות הטובות, שעולות (בלי ציניות) מכל פסיק אות ומילה שלך.
 
תשובה לסימון בלי טיפת ציניות. אני מסכימה איתך. ואף יותר.

התגובה שלי "כמעט אכזרית" - בעיני התגובה של אכזרית. בלי כמעט. לא כי מתחשק לי שהיא תהיה כזו, חלילה. אני מכירה את מרעישה המון שנים. המון. וכמובן שייחלתי עבורה לסוף מאד מאד שונה. לסוף של שירה שהגיעה להריון האחרון שלה על הגחון ועברה אותו בייסורים איומים ובכל זאת זכתה לסוף טוב. למה שירה כן ומרעישה לא. ככה. כי המציאות אכזרית. כי את הטבע זה לא מענין כמה נסיונות מרעישה עשתה. ואם היו טבעיים או לא. ואיזה תעצומות נפש עמדו מאחורי כל נסיון ונסיון. וכל אחת ואחת מן התבוסות.

תודה שכתבת לי כל כך יפה, ותודה שציינת גם רגישות ומסירות ועל כך שהצלחתי לעזור לנשים שונות פה בפורום. לא חשתי שום צורך ברגישות מהסוג הזה ביחס למה שקרה למרעישה, בגלל שתי סיבות עיקרית. הראשונה - היא עצמה לא מבקשת עידוד. השניה - היא עצמה תמצתה את מסלול הגיהנום הפרטי שלה. במספרים.

בואי נציץ ביחד - זה כתוב שחור על גבי לבן כאן בפורום שלנו.

בכף הזכות של מסע הילודה של מרעישה - 1 ילדה מהממת ומקסימה.

בכף החובה -

1 לידה שקטה. שבוע 21. אי שם עוד בתחילת הדרך.

4 הפסקות הריון בגלל יזומות בגלל מקטע חסר בצ'יפ הגנטי (שמשמעותו הספציפית לא ידועה דיה - אם זה לא אכזרי אני לא יודעת מה כן. תחום הביניים האפור הנורא הזה. בשביל מרעישה זה אף פעם לא היה ביניים כי למרעישה יש בת והיא בריאה וסדר העדיפויות שלה מוגדר וברור לה ולבעלה. ובכל זאת בעיני התמודדות עם ממצא שמשמעותו טרם ידועה קשה יותר מהבחינה הנפשית מאשר עם ממצא שמשמעותו ברורה וגלויה לכל)

7 הפלות רצופות. חלק הארי שלהן אחרי סיסי שיליה. בשבוע 13. חלקן הפסקות דופק ספונטניות 'סתם' (הסוגריים כן בציניות, ביחס למצב ה'נפלא' שבו הפסקת דופק ספונטנית 'חוסכת' המתנה מורט עצבים - תוך כדי הריון - תוך שימור גחלת התקווה שהפעם - הפעם - העובר הזה תקין. זו המתנה שהיא אכזרית כל כך).

8 הפלות סה"כ.

9 הריונות. ילדה אחת. מאזן שלא כל אחת תזנק עליו בשמחה.

15 פרוצדורות גניקולוגיות בהרדמה במשך 5 שנים. איזה כיף שלא צריך רק גרידה אלא נוספות לכך הידבקויות וצריך לבצע היסטרוסקופיות ניתוחיות לרוב ככה, 'על הדרך'.

בעיני המציאות התאכזרה אל מרעישה באופן מזעזע לאורך מסע הילודה שלה. אני מכירה אותה ויודעת שהיא כבר מאד מנוסה באובדנים, אני יודעת שהיא תמיד מקווה אבל בזהירות, שהגישה שלה די ריאלית, ושלמרבה הצער החיים לימדו אותה ששני הפסים משמעותם המון כאב. לא, היא לא פנטזה על בגדי תינוקות כשראתה את הקו השני, או התבאסה אם הלידה יצאה לה באביב ולא בקיץ.

כשמרעישה עצמה בחרה לכנות את הפוסט שלה 'הסוף' ובחרה לתאר את הדרך שלה במספרים - קשים מנשוא - כמעט בלתי נתפסים - הרגשתי בנוח לכתוב לה את האמת שאני קוראת בין השורות. לכתוב למי שמפסיקה לנסות להיכנס להריון שלא יהיו לה ילדים נוספים - זו לא אכזריות בעיני. זו קריאת מציאות. סוף מירוץ הילודה למי שמונעת - כנ"ל. זה הסוף. מי שמחליטה למנוע ולהפסיק את הנסיונות יוצאת ממעגל הילודה. נקודה.
וכן - גם אפס תקווה. כי מי שמנסה, גם אם האחוז הוא מזערי עד אפסי - הוא עדיין קיים. אבל מי שלא מנסה מגיעה ל-0%. ומתוך המילים של מרעישה זה מה שאני הבנתי.

אחרי שהסברתי לך הכל מנקודת המבט שלי, אני רוצה לומר עוד שני דברים.
הראשון - אף אחת לא כתבה למרעישה כלום. שום דבר. אין תגובות עם תוכן. מקסימום חיבוק. או כמה נורא. או איזה אסון. כי מה אפשר לומר אחרי פוסט כזה? אין שום מילים מעודדות, אין שום נחמה להציע, אין שום כלי למזער את הזוועה הזו. אני בחרתי להתמודד עם הסוף הזה במילים, בהחלט קשות, שמשקפות את התחושות המאד קשות שיש לי לגבי הסוף של מרעישה. אני בטוחה שהתחושות שלה קשות הרבה יותר. ואני מצטערת נורא שזה המצב.

השני - אני מתנצלת. אני מבינה שלקרוא דברים כל כך בוטים וקשים עלול לגעת בעצבים חשופים של נשים רבות שמצויות גם הן בשלבים שונים של התמודדות עם אובדן. אילו אני הייתי אחת מהנשים החדשות שהצטרפו לפורום זה מכבר הייתי מזדעזעת לדעת שבכלל יש אפשרות איומה כזו. של 9 הריונות וילדה אחת.
אני מתנצלת בפנייך ובפני כל קוראת אחרת שהיה לה קשה לקרוא את הדברים. הם לא נועדו להיות עדינים או רגישים. מטרתם היתה לשקף את המציאות של מרעישה כפי שהיא נקראת בעיניים שלי. וכן, היא נקראת כאכזרית מנשוא.

מרעישה - אני מצטערת כל כך שזה הסוף ומצטערת שאין לי נחמה או עידוד או איזו סוכריה מתוקה בשרוול.
 


 
אבל כאן בדיוק הבעיה, בעיניי

שלא תמיד זה הדבר הנכון לעשות, לשקף מציאות אכזרית (להבדיל משיקוף רגשות - שזה משהו אחר לגמרי). ויש הבדל מאוד גדול בין מה שאדם מעיד על המציאות של עצמו לבין מה שאחרים מורשים להעיד על המציאות שלו. ברור לי שמה שתיארת הוא מה שאת קוראת מבין השורות שלה, ושהיא בעצמה דוגלת לגבי עצמה בהומור שחור מאוד, ושיש *לך* תחושות קשות לגבי הסיטואציה שלה. עדיין, לא חושבת שזה הכרחי להזמין מישהו שעובר אירוע מורכב, לקרוא טקסט כל כך עמוס בפרפארזות על "אפסה כל תקווה"... אפשר להביע אמפתיה ותמיכה בלי לדחוף את הכל ישר לפנים... במצב שכזה חשוב לברור מילים בעדינות ולפעמים מוטב להגיד קצת פחות, ולו למען הזהירות.
שוב, אני לא יודעת מה התחושות של מרעישה למקרא הפוסט הזה, ואולי הן הפוכות משלי וזה דווקא בדיוק מה שהיא צריכה.
מאחלת לכולנו ששום דבר לא יהיה בשבילנו סוף הדרך, עד שנגיע באמת לסוף הדרך.
סימון
 
כבר בכותרת כתבתי שאני מסכימה איתך

למעשה אני לא בטוחה שיש בינינו ויכוח אמיתי.
המציאות של מרעישה אכזרית. מי שקראה את הפוסטים שלה חושבת כך. אני חושבת כך. וודאי גם היא חושבת כך.

בעינייך לכתוב למישהי שעברה "ארוע כל כך מורכב" שאפסה כל תקווה זה אכזרי.
בעיני לא.

ה"ארוע הכל כך מורכב" שעבר על מרעישה הוא לא ארוע בודד, חד פעמי, נקודתי. הוא תהליך מתמשך מאד. מאד. שנים של התמודדות עם אובדנים רבים, בשלבים שונים של ההריון, כולל נסיון לעקוף את המקטע החסר, כולל בדיקות סיסי שיליה, כולל המון פרוצדורות רפואיות פולשניות תחת הרדמה.

ההבדל בין שלל האובדנים הקודמים לאובדן הזה הוא שכאן מרעישה מותחת את קו הגבול שלה. כמובן שזה עשוי להשתנות בהמשך, אבל נכון לרגע כתיבת הפוסט הנוכחי שלי - הדבר האחרון שאני יודעת לגבי מרעישה הוא שהספיק לה. ובנקודה הזו היא מסיימת. היא מעדיפה 0 תקווה על טיפת תקווה. היא מעדיפה בלי הריון בכלל מאשר הריון שאולי כן ואולי לא. ובסטטיסטיקה של 1:9 אני חושבת שאפשר להבין למה.
איזו עדינות בדיוק נדרשת במקום הזה? קשה לי לראות, ואם יש לך הצעה לדרך עדינה לכתוב את הדברים מנקודת המבט של מי שקוראת אותם - אני אשמח לקרוא ולהשכיל בעצמי. כי אני לא מצאתי דרך כזו. ושימי לב ששאר התגובות היו כולן הסכמה וכאב על המצב של מרעישה - כי לעודד אין איך. באמת שלא.

את כותבת "אפשר להביע אמפטיה ותמיכה בלי לדחוף הכל לפנים" - זו נקודת המחלוקת שלנו. שאת חושבת שאפשר לכתוב משהו עדין יותר ואני לא.
המילים שלי כולן כולן נשענות על המילים של מרעישה. היא אומרת שזה הסוף. היא לא הגיעה לנקודה הזאת פתאום באיזה יום אחד בבוקר. זה סוף של תהליך. ארוך.
האמפטיה והתמיכה מהצד שלי ביחד למרעישה הן שאני משתדלת לקרוא אותה כפי שהיא כותבת את עצמה. והיא כותבת את עצמה בנקודת הסיום. והיא מספרת את הגיהנום שעבר עליה. אני לא חושבת שדחפתי לה שום דבר לפרצוף.

אני כן חושבת שאולי דחפתי לך. ואני מצטערת. אני חושבת שאת במקום אחר. את לא בסוף המסע שלך, ודיבורים על אפס תקווה מכאיבים *לך*. דיבור על *אפס ילדים נוספים* פוגש אותך במקום מאד מאד רגיש. רגיש כל כך שהיית מעדיפה לא לקרוא פוסט על סוף מסע הילודה.


לעניין ההבדל בין מה שאדם מורשה לומר לגבי עצמו ואחרים לא -
מבינה את הטענה שלך. בחיים האמיתיים שלי, במהלך שני העשורים (כמעט) בהם הייתי אפוטרופסית של אבי, ייחלתי לא אחת למותו. זו היתה מחשבה מכאיבה מעין כמוה, ועל אף שבשנים האחרונות היא הפכה נוכחת מאד - זה לא משהו שאף אדם (כולל בעלי, כולל החברה הכי טובה) היה רשאי לומר. שהוא מקווה שאבא שלי ימות. היחידה שיכלה לומר כך היא אחותי שמבחינתי נתקעה איתי ממש באותה הסירה.



שני ההבדלים שאני מוצאת בין המציאות לדיון לגבי הפורום שלנו -
כמובן העובדה שהמציאות היא בחיים עצמם והפורום מתנהל באופן וירטואלי. מרעישה לא יכולה לדעת מה אני חושבת אם אני לא כותבת לה. בניגוד לכלל החברים הטובים שלי שכולם חשבו שיהיה עדיף מות אבי על חייו, וכמובן גם אני ידעתי את זה, רק שהם לא ביטאו זאת בקול.
ההבדל השני הוא בכך שאני מהדהדת את הפוסטים האחרונים של מרעישה. לא פוסטים שנכתבו לפני שנתיים או שלוש או חצי שנה או שלושה חודשים. אלא שני הפוסטים שכתבה במקביל לאובדן השמיני, שתיארו את ההחלטה שלה לעצור כאן. בעיני יש טעם לתת מקום להחלטה שלה, בטח אחרי כל כך הרבה שנים שהיתה בביניים.


שוב מתנצלת אם פגעתי בעצב רגיש, שלך או של מישהי אחרת מן הגולשות. בכל זאת אני עומדת על דעתי שיש מקום לדברים האלה כאן בפורום.

ועוד הערה - אף פעם, מעולם בכל שנותיי בפורום הזה - למרות שאני תמיד מקווה בכל לבי ומאחלת לכל אחת ואחת שתעבור לפורום השכן ותזכה ללדת ילד קשת - מעולם לא כתבתי לאף אחת שרק לידת ילד קשה עשויה לרפא את הנפש.
א. כי לא כל אחת זוכה לכך
ב. כי אני מאמינה גדולה בכוח של הנפש לגדול ולהתעצם מהמקומות הכי נמוכים וכואבים שיש. אבל את כל החלק הזה השמטי מהפוסט שכתבתי למרעישה - פשוט כי היא ביקשה לא לשמוע שום עידוד. כי כרגע זה הסוף. ועכשיו יש אבל וחושך ושקט וזהו. זה לא דבר קטן להגיד על עצמך - שהגעת לסוף הדרך. ואני מכבדת את המקום שלה ושותקת את כל השאר. אם היא תבוא לפה בהמשך ממקום רגשי אחר - יש לי עוד דברים לומר. אחרים מאד במנגינה שלהם. אבל זו לא העת להם עבורה.
 
אנא, בבקשה, כשאת מנתחת אותי לפחות תציבי סימן שאלה

ואל תגידי/תודיעי איפה אני, ומה מכאיב לי, ומה המקומות הרגישים שלי - פשוט כי את לא יודעת. שוב ברור לי שהכוונה טובה - אבל את לא יודעת כלל מה המקום שלי בנושא ילדים וילודה בשלב זה. ולכן כל הניתוח הזה לא קשור...
ועל השאר נסכים שלא להסכים - גם זו אפשרות

רק בשמחות.
 
מקבלת את דברייך

וודאי שאין לי מושג --- שכל מה שכתבתי אלה רק מחשבות שלי (כמו תמיד כשאני כותבת כל דבר שהוא כאן) --- ונסוגה מכל דבריי.
רק בשמחות, אמן!
ושתדעי שאת יקרה לי מאד
 
קוראת את כל השרשור

שוב ושוב נרגשת ונפעמת מהאמפטיה והרגישות של כל אחת ואחת מכן בבית הזה
וכן, יש במה לעודד את מרעישה בשקט. יקירה עקבתי לעתים מרחוק, אני כבר לא בת בית כאן יותר אורחת. ומהמרחק הזה אני יכולה לעודד - שלאחר נפילת ההחלטה (ובכוונה נכתב נפילה) נוצר בך מקום פנוי לחוויות אחרות. לשאר תחומי החיים. ללהיות אמא לילדתך האחת ב 100%, בלי להפנות אף משאב למשהו אחר (ואני אומרת את זה ממקום אכול אשמה).
באיזשהו מקום, המשא של התקווה הוא נטל, ואחרי שהוא יורד מכתפייך בהתחלה כואב במקומות בהם התרגלת ללחץ של התיק אבל לאחר מכן יש הקלה, ותחייה, והפתחות להנאות החיים האחרות שעד עכשיו היו נגישותצ חלקית בגלל התיק, אבל כעת תוכלי להתמסר להן בצורה מלאה. הזדמנות לטפל בעצמך טיפול מסכם. זו תחילה של מסע קל יותר יקירה. אני מאחלת לך בהצלחה.
 

אמאלוסי

New member
מוסיפה למה שסימון כתבה

בעצם לא בדיוק מוסיפה, כי סימון כתבה טוב מאוד.
בעיני, סיכום כזה של "איןאריותכאלה", שכלל גם שיפוטיות - ממש לא במקום.
למרעישה מותר לכתוב כל מה שעולה על רוחה - בשביל זה אנחנו פה.
לנו מותר רק להביע אמפתיה, כי בשביל זה אנחנו פה.
זה מקביל בעיני לדבר הבא-כשמישהו נפטר, אז קרובים שלו אומרים "ברוך דיין האמת". אבל רק קרובים ביותר. זרים אומרים דברים אחרים.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
 
קראתי הכל

אך אין לי כרגע את הפנאי הרגשי והפיזי שנדרש על מנת להגיב לשרשור הזה.
מודה לכולכן על היותכן בעדי ולטובתי.
 
למעלה