הסופר.
מוקדש לרן, באהבה רבה
חצי ירח צף לו בשמיים ונראה כמו נטע זר ברקיע החשוך, כאילו מישהו תקע אותו שם ללא כוונה בסיכה. יד אוחזת בעט אל מול דף, עיניים שחורות נעוצות בדף הלבן והריק. שפתיים חשוקות וגוף דרוך ובין כל אלה תלתל שחור וסורר שצנח לו מראשו אל שולחן הכתיבה. הוא לוחש לה לבוא והיא נענית לבקשתו מקפצת ומצחקקת מגיחה מבין הצללים ומתיישבת לידו. ובדיוק ברגע הזה הפלא קורה: הוא רואה מולו סיפור נרקם, הדם זורם בעורקיו במהירות מסחררת וליבו מגביר פעימותיו מנסה להדביק את קצב זרימת הדם. הוא מקרב את עטו וידו המיומנת אל הדף וכך לאט לאט הוא ממיס אותיות כשם שממיסים מתכת בחום עד שהופכות הם לנוזל של מילים. את נוזל המילים הוא יוצק בזהירות יתרה ובחרדת קודש לשורות על דף הנייר הלבן וכך הוא מפיח נשמת חיים בסיפורו. הדמויות שבו מקבלות צורה וצבע ומתעוררות לחיים. פורצות אל מן הדף החוצה וחוגגות את החירות שניתנה להן במחול מטורף בחלל החדר מלאות שמחה עד אין קץ. ורק דמות אחת, אפורה חסרת חיים כמעט מתיישבת לה בצד ונטמעת בין הצללים שבקיר. הוא מביט בה במבט שואל, והיא מבינה את מבטו מושכת כתפיה מעלה בייאוש ועונה כמעט בלחישה "אני אינני רוצה לחזור אל תוך הדף ולהישאר כלואה בין השורות הצפופות והחונקות, האם אין אפשרות אחרת?" והוא מביט בה בעיניו השחורות מבט עמוק וארוך... מהרהר בדבריה זמן מה ואז משיב לה בקול רך: "אל לך לחשוש שמא תישארי כלואה בדף הלבן ובין השורות הצפופות, משום שבכל פעם שעיניו של קורא יפגשו בך והוא יפתח ליבו ונשמתו לעומתך תקבלי את החופש אליו את משתוקקת, אני מבטיח." הביטה בו הדמות האפורה, מעט בחשש ומעט בהססנות ולאחר מחשבה נתחייכה אליו. אפרוריותה נמוגה והיא נצבעה בשלל צבעים שרק יד הדימיון הטובה יכולה להעניק לברואיה. המחול שבחדר כמעט ותם והדמויות שקפצו מבין השורות החלו לחזור אט אט אל תוך הדף ומעט לפני שהסיפור הגיע אל קיצו קפצה גם הדמות שהיתה אפורה פעם, לתוכו יחד עם חיוכה ושלל צבעיה ולחשה אליו "תודה". אחרונה חזרה למשכנה אל בין הצללים זו שישבה לצידו עד לרגע שיזדקק לה שוב. וכך סיפורו תם ובחדרו חזר לשרור השקט המוכר. כעת עטו היה מונח בצידי הדף גופו רפוי ולבו טוב עליו. חיוך פרוש על שפתיו ועל שולחן הכתיבה שלו נח לו דף לבן ויחיד שבו כתובות היו שורות רבות וצפופות בצבע כחול, שרקמו יחדיו סיפור שלם ונתנו חיים לאלה שבתוכן. ובין כל אלה תלתל שחור וסורר שצנח מראשו אל שולחן הכתיבה, מביט בחצי הירח ושותק.
מוקדש לרן, באהבה רבה
חצי ירח צף לו בשמיים ונראה כמו נטע זר ברקיע החשוך, כאילו מישהו תקע אותו שם ללא כוונה בסיכה. יד אוחזת בעט אל מול דף, עיניים שחורות נעוצות בדף הלבן והריק. שפתיים חשוקות וגוף דרוך ובין כל אלה תלתל שחור וסורר שצנח לו מראשו אל שולחן הכתיבה. הוא לוחש לה לבוא והיא נענית לבקשתו מקפצת ומצחקקת מגיחה מבין הצללים ומתיישבת לידו. ובדיוק ברגע הזה הפלא קורה: הוא רואה מולו סיפור נרקם, הדם זורם בעורקיו במהירות מסחררת וליבו מגביר פעימותיו מנסה להדביק את קצב זרימת הדם. הוא מקרב את עטו וידו המיומנת אל הדף וכך לאט לאט הוא ממיס אותיות כשם שממיסים מתכת בחום עד שהופכות הם לנוזל של מילים. את נוזל המילים הוא יוצק בזהירות יתרה ובחרדת קודש לשורות על דף הנייר הלבן וכך הוא מפיח נשמת חיים בסיפורו. הדמויות שבו מקבלות צורה וצבע ומתעוררות לחיים. פורצות אל מן הדף החוצה וחוגגות את החירות שניתנה להן במחול מטורף בחלל החדר מלאות שמחה עד אין קץ. ורק דמות אחת, אפורה חסרת חיים כמעט מתיישבת לה בצד ונטמעת בין הצללים שבקיר. הוא מביט בה במבט שואל, והיא מבינה את מבטו מושכת כתפיה מעלה בייאוש ועונה כמעט בלחישה "אני אינני רוצה לחזור אל תוך הדף ולהישאר כלואה בין השורות הצפופות והחונקות, האם אין אפשרות אחרת?" והוא מביט בה בעיניו השחורות מבט עמוק וארוך... מהרהר בדבריה זמן מה ואז משיב לה בקול רך: "אל לך לחשוש שמא תישארי כלואה בדף הלבן ובין השורות הצפופות, משום שבכל פעם שעיניו של קורא יפגשו בך והוא יפתח ליבו ונשמתו לעומתך תקבלי את החופש אליו את משתוקקת, אני מבטיח." הביטה בו הדמות האפורה, מעט בחשש ומעט בהססנות ולאחר מחשבה נתחייכה אליו. אפרוריותה נמוגה והיא נצבעה בשלל צבעים שרק יד הדימיון הטובה יכולה להעניק לברואיה. המחול שבחדר כמעט ותם והדמויות שקפצו מבין השורות החלו לחזור אט אט אל תוך הדף ומעט לפני שהסיפור הגיע אל קיצו קפצה גם הדמות שהיתה אפורה פעם, לתוכו יחד עם חיוכה ושלל צבעיה ולחשה אליו "תודה". אחרונה חזרה למשכנה אל בין הצללים זו שישבה לצידו עד לרגע שיזדקק לה שוב. וכך סיפורו תם ובחדרו חזר לשרור השקט המוכר. כעת עטו היה מונח בצידי הדף גופו רפוי ולבו טוב עליו. חיוך פרוש על שפתיו ועל שולחן הכתיבה שלו נח לו דף לבן ויחיד שבו כתובות היו שורות רבות וצפופות בצבע כחול, שרקמו יחדיו סיפור שלם ונתנו חיים לאלה שבתוכן. ובין כל אלה תלתל שחור וסורר שצנח מראשו אל שולחן הכתיבה, מביט בחצי הירח ושותק.