Butterfly 4 ever
New member
הסיבה היחידה לאהבה שלי אליו
זה שהוא פשוט לא שם עליי. יש לי בנים בערימות, יש כמה עשרות בנים שאני יודעת בוודאות שיהיו מוכנים להעניק לי את הירח- אם רק אבקש, שהחיוך שלי יכול להאיר להם את היום. אבל אני, בעקשנות, ובדבקות שמעולם לא הפגנתי כלפי שום תחום אחר- ממשיכה להתעקש רק על הזבל הזה. אין בו שום דבר חיובי, הגישה שלו כלפי העולם היא שלילית בעיניי, וכששמתי לב שאימצתי חלק מהגישה שלו- התחלתי מיד "לנקות" את הראש שלי מכל הזבל שהוא האכיל אותי כל הקשר שלנו. יש לי אפילו מישהו חדש שמתנהג אליי כמו שתמיד חלמתי, אבל בפנים, בלב, אני עדיין רוצה אותו, אני עדיין חושקת בו, אני עדיין כמהה אליו, למגע שלו, לריח שלו, אפילו לשטויות שהוא היה מדבר... אולי אפילו ליחס החסר הזה שהוא היה מעניק לי. יחס חסר, יחס שכל כך הרבה חסר בו. יחס שחסר בו השקעה, חסרה אכפתיות, חסרה רגישות לסביבה ובמיוחד רגישות כלפיי. אני לא מבינה מי המציא את הדבר הדפוק הזה, שאנשים תמיד ימשיכו לרצות את מה שהם יודעים שהם לעולם לא יוכלו להשיג. אפילו לא הייתי נהנית במאה אחוז בחברתו, מרוב שהייתי לחוצה, ומרוב שהייתי חרדה לעמוד בציפיותיו מבחורה. מעולם לא הייתי עצמי כשהייתי איתו. הייתי מין בובה יפהפייה כזאת ששותקת, שהתפקיד היחיד שהיא צריכה למלא זה להיות "המושלמת שלו". כי זה מה שהייתי בשבילו. מושלמת. הוא לא הכיר את הצדדים האפלים שבי, הוא לא הכיר את ה"יציאות" שלי, את השטויות שלי, או אפילו את האופי האמיתי שלי. הוא לא הכיר *אותי*. ואני עדיין, בשארית כוחותי, במקום להשקיע אותם בדברים חיוביים כמו בלימודים, בחברות שלי, בעצמי... משקיעה את כל הכוחות האחרונים שלי בו, רק בו, והוא דואג לגמור לי את אותם כוחות. או כשאנחנו נפגשים לבסוף ועושים סקס, או כשהוא דוחה אותי. ואני ממשיכה וממשיכה להתעקש.... עד עכשיו אני לא ממש מבינה על מה, לעזאזל, על מה...
זה שהוא פשוט לא שם עליי. יש לי בנים בערימות, יש כמה עשרות בנים שאני יודעת בוודאות שיהיו מוכנים להעניק לי את הירח- אם רק אבקש, שהחיוך שלי יכול להאיר להם את היום. אבל אני, בעקשנות, ובדבקות שמעולם לא הפגנתי כלפי שום תחום אחר- ממשיכה להתעקש רק על הזבל הזה. אין בו שום דבר חיובי, הגישה שלו כלפי העולם היא שלילית בעיניי, וכששמתי לב שאימצתי חלק מהגישה שלו- התחלתי מיד "לנקות" את הראש שלי מכל הזבל שהוא האכיל אותי כל הקשר שלנו. יש לי אפילו מישהו חדש שמתנהג אליי כמו שתמיד חלמתי, אבל בפנים, בלב, אני עדיין רוצה אותו, אני עדיין חושקת בו, אני עדיין כמהה אליו, למגע שלו, לריח שלו, אפילו לשטויות שהוא היה מדבר... אולי אפילו ליחס החסר הזה שהוא היה מעניק לי. יחס חסר, יחס שכל כך הרבה חסר בו. יחס שחסר בו השקעה, חסרה אכפתיות, חסרה רגישות לסביבה ובמיוחד רגישות כלפיי. אני לא מבינה מי המציא את הדבר הדפוק הזה, שאנשים תמיד ימשיכו לרצות את מה שהם יודעים שהם לעולם לא יוכלו להשיג. אפילו לא הייתי נהנית במאה אחוז בחברתו, מרוב שהייתי לחוצה, ומרוב שהייתי חרדה לעמוד בציפיותיו מבחורה. מעולם לא הייתי עצמי כשהייתי איתו. הייתי מין בובה יפהפייה כזאת ששותקת, שהתפקיד היחיד שהיא צריכה למלא זה להיות "המושלמת שלו". כי זה מה שהייתי בשבילו. מושלמת. הוא לא הכיר את הצדדים האפלים שבי, הוא לא הכיר את ה"יציאות" שלי, את השטויות שלי, או אפילו את האופי האמיתי שלי. הוא לא הכיר *אותי*. ואני עדיין, בשארית כוחותי, במקום להשקיע אותם בדברים חיוביים כמו בלימודים, בחברות שלי, בעצמי... משקיעה את כל הכוחות האחרונים שלי בו, רק בו, והוא דואג לגמור לי את אותם כוחות. או כשאנחנו נפגשים לבסוף ועושים סקס, או כשהוא דוחה אותי. ואני ממשיכה וממשיכה להתעקש.... עד עכשיו אני לא ממש מבינה על מה, לעזאזל, על מה...