הסיבוב של חיי
הסיבוב של חיי
איך שראיתי אותו מרחוק ידעתי שזה הולך להיות . ככה הסתובב לו בסוף הדרך מחכה שאני אגיע. 20 מטר לפני הפנייה, איזה 20, אולי 50 מטר לפני הפנייה כבר נדלקו לי העיניים ודפקתי את הרגל עם כל הכוח על הגז. `מה אתה...?` גילי הרימה גבה למרות שידעה את התשובה. גילי החכמה שלי. גילי היפה והקטנה. והכי חכמה בעולם שלי. לא עניתי לה. למי היה זמן לענות. תוך שנייה היינו בסיבוב. הסיבוב של החיים שלי, שהפך להיות גם הסיבוב של החיים שלה ותוך שנייה היינו בכלהכוח, בשיא המהירות. חצי אוטו התרומם באוויר. החצי שלי. מסכנה גילי, בטח חשבה שהאוטו הולך להתהפך עליה, אבל אני ידעתי שאנחנו הולכים להתעופף. בחצי האוטו באוויר התחילה ההתעופפות שלנו, ואם לא האוטובוס שהיה שם בטח היינו ממשיכים. בטח האוטו היה נהפך לאיזה רחפת או משהו כזה והיינו מעופפים לנו במהירות טיל. אבל האוטובוס היה תקוע שם כמו איזה גרוטאה ציבורית שאספה בתוכה את כל האיטיים של העולם שחוזרים מהשוק עם כל השקיות האלה שלהם. כל האיטיים האלה שחייבים לשבת בכבדות באוטובוס עם השקיות הכבדות שלהם, כאילו שגם ככה לא מספיק כבד לאוטובוס. חצי אוטו התרומם ואם לא האוטובוס, עם המהירות והגז והעיניים הדלוקות שלי והנשימה העצורה של גילי - בטח היינו ממשיכים גם ברגעים אלו לעופף. וזה לא שלא ראיתי אותו, את האוטובוס הזה, אבל זה היה הסיבוב. ה- אני מתכוון. הסיבוב בה` הידיעה. וזה האוטובוס שלא היה צריך להיות שם. וכשבא לך ה` הידיעה בחיים, ולי עד הפעם הזאת לא היה לי שום ה` הידיעה בחיים, חוץ מגילי אולי, אז כשבא לך ה` הידיעה בחיים שום דבר לא יכול לשנות את זה. אחרת זה לא החיים שלך. זה לא החיים בה` הידיעה. זה סתם חיים באוטובוס עם שקיות כבדות. אז נכנסנו באוטובוס. ומה אני אגיד לכם, האוטובוס הזה לא עצר לנו את המעופפות. וזו בשבילי ההוכחה, ה- עם ה` הידיעה, שזה היה הסיבוב של החיים שלי. מילא איך שהאוטו עף. אבל אנחנו. איך שאנחנו עפנו. לא כמו איזה בנאדם מחופף שרוצה להיות ציפור או טייארה או משהו אחר שעף, וקופץ מקומה 12 ונוחת כמו איזו שקית כבדה מהשוק בצניחה ישירה על המדרכה שלמטה. מתפצפץ כמו שקית עגבניות על האספלט. אנחנו עפנו. מלמטה למעלה. התרוממות. למאית השנייה ראיתי את גילי איך היא מתעופפת לה. למרות שאצלה זה לא היה כל כך מוצלח כמו אצלי. אולי המשיכה לעצור את הנשימה, ולעוף בנשימה עצורה זה לא טוב. צריך לשחרר האוויר. בשביל זה יש לפני זה את הגז והדלקה והנשימה העצורה. זה הכל הכנות. בזמן ההתעופפות, צריך לשחרר את הכל, ולעוף. כמו שאני עפתי. ואם לא האוטובוס הזה שום דבר לא היה עוצר אותי. לא עצרה אותי השמשה של האוטו, כמו מעטפת ניילון עברתי אותה, מתרומם לי מעלה מעלה. כל כך פשוט זה היה שאני אפילו לא יודע איך הגעתי לתוך האוטובוס. לא זוכר שעברתי איזה חלון של אוטובוס. כזה שכל האיטיים בוהים בו בזמן שהאוטובוס מאט להם את החיים. לא יודע איך, אבל בסוף מצאתי את עצמי בין ירכיה של אחת, נוסעת ציבורית רכה ונעימה. ככה עם הרגליים בין השקיות המפוזרות שלה, והראש מונח לה בין הירכיים הרכות שלה. ועוד הספקתי לראות את המבט המבועת שלה, אולי מההתנגשות, אולי מהחיוך שלי, אולי לא הבינה איך הצלחתי לעוף ואני כל כך צעיר. אז עכשיו אני בהמתנה. אלהים יודע למה. ואלהים, שבתחושה שלי אני אמור קרוב אליו יותר מאי פעם, נראה לי הוא בכלל לא באזור. אני יושב בתוך משהו שהוא ההפך מואקום וממתין. ושמו לי חלון כזה מול העיניים, שממנו אני רואה איך מנתחים את גילי שלי. גילי היפה שלי. ה` הידיעה הראשון שלי, אם נחשיב את הסיבוב לה` הידיעה השני. לא יודע מה הסיפור. אם סתם סוחבים ככה את הזמן עד שיחליטו מה לעשות איתי או שזה מן עונש חינוכי שכזה. ואני מסתכל מתחתיי ואין כלום - לא אספלט, לא רצפה, כלום. אוויר אני חושב. ואני לא נופל אבל גם לא מתרומם. שעמום מחץ. שעמום המוות. והנה המוניטור של גילי מתיישר לקו שטוח, כזה שנראה כמו אספלט או אוטובוס. ואני מיישר את הגב. מיישרים קו אני והמוניטור של גילי. ואני רואה איך היא מתעופפת לה מתוך הגוף שלה מעלה מעלה. `עפה הבת זונה` אני מחייך בגאוה. `כמו גדולה עפה. כמו ציפור. כמו טאיירה. כמו מלאך`. ידעתי שיש בה את זה. לא סתם נהיים ה` הידיעה. והנה החלון נמוג ונעלם, ומאחוריו גילי עם כנפיים, עומדת לה באוויר מולי. ורק הכנפיים שלה ככה מתנופפות, כאילו להחזיק אותה שלא תיפול. ואני רוצה לקום לקראתה אבל כלום לא זז אצלי. תקוע. והיא מסתכלת עליי ואני מחייך. והיא מחייכת. וכוסומו אני מחייך אבל בא לי לבכות. לזוז אני לא יכול. כמו איזו גרוטאה. וגילי החכמה שלי רואה ומבינה הכל. והיא מחייכת, מרימה גבה, קורצת לי ועפה.
הסיבוב של חיי
איך שראיתי אותו מרחוק ידעתי שזה הולך להיות . ככה הסתובב לו בסוף הדרך מחכה שאני אגיע. 20 מטר לפני הפנייה, איזה 20, אולי 50 מטר לפני הפנייה כבר נדלקו לי העיניים ודפקתי את הרגל עם כל הכוח על הגז. `מה אתה...?` גילי הרימה גבה למרות שידעה את התשובה. גילי החכמה שלי. גילי היפה והקטנה. והכי חכמה בעולם שלי. לא עניתי לה. למי היה זמן לענות. תוך שנייה היינו בסיבוב. הסיבוב של החיים שלי, שהפך להיות גם הסיבוב של החיים שלה ותוך שנייה היינו בכלהכוח, בשיא המהירות. חצי אוטו התרומם באוויר. החצי שלי. מסכנה גילי, בטח חשבה שהאוטו הולך להתהפך עליה, אבל אני ידעתי שאנחנו הולכים להתעופף. בחצי האוטו באוויר התחילה ההתעופפות שלנו, ואם לא האוטובוס שהיה שם בטח היינו ממשיכים. בטח האוטו היה נהפך לאיזה רחפת או משהו כזה והיינו מעופפים לנו במהירות טיל. אבל האוטובוס היה תקוע שם כמו איזה גרוטאה ציבורית שאספה בתוכה את כל האיטיים של העולם שחוזרים מהשוק עם כל השקיות האלה שלהם. כל האיטיים האלה שחייבים לשבת בכבדות באוטובוס עם השקיות הכבדות שלהם, כאילו שגם ככה לא מספיק כבד לאוטובוס. חצי אוטו התרומם ואם לא האוטובוס, עם המהירות והגז והעיניים הדלוקות שלי והנשימה העצורה של גילי - בטח היינו ממשיכים גם ברגעים אלו לעופף. וזה לא שלא ראיתי אותו, את האוטובוס הזה, אבל זה היה הסיבוב. ה- אני מתכוון. הסיבוב בה` הידיעה. וזה האוטובוס שלא היה צריך להיות שם. וכשבא לך ה` הידיעה בחיים, ולי עד הפעם הזאת לא היה לי שום ה` הידיעה בחיים, חוץ מגילי אולי, אז כשבא לך ה` הידיעה בחיים שום דבר לא יכול לשנות את זה. אחרת זה לא החיים שלך. זה לא החיים בה` הידיעה. זה סתם חיים באוטובוס עם שקיות כבדות. אז נכנסנו באוטובוס. ומה אני אגיד לכם, האוטובוס הזה לא עצר לנו את המעופפות. וזו בשבילי ההוכחה, ה- עם ה` הידיעה, שזה היה הסיבוב של החיים שלי. מילא איך שהאוטו עף. אבל אנחנו. איך שאנחנו עפנו. לא כמו איזה בנאדם מחופף שרוצה להיות ציפור או טייארה או משהו אחר שעף, וקופץ מקומה 12 ונוחת כמו איזו שקית כבדה מהשוק בצניחה ישירה על המדרכה שלמטה. מתפצפץ כמו שקית עגבניות על האספלט. אנחנו עפנו. מלמטה למעלה. התרוממות. למאית השנייה ראיתי את גילי איך היא מתעופפת לה. למרות שאצלה זה לא היה כל כך מוצלח כמו אצלי. אולי המשיכה לעצור את הנשימה, ולעוף בנשימה עצורה זה לא טוב. צריך לשחרר האוויר. בשביל זה יש לפני זה את הגז והדלקה והנשימה העצורה. זה הכל הכנות. בזמן ההתעופפות, צריך לשחרר את הכל, ולעוף. כמו שאני עפתי. ואם לא האוטובוס הזה שום דבר לא היה עוצר אותי. לא עצרה אותי השמשה של האוטו, כמו מעטפת ניילון עברתי אותה, מתרומם לי מעלה מעלה. כל כך פשוט זה היה שאני אפילו לא יודע איך הגעתי לתוך האוטובוס. לא זוכר שעברתי איזה חלון של אוטובוס. כזה שכל האיטיים בוהים בו בזמן שהאוטובוס מאט להם את החיים. לא יודע איך, אבל בסוף מצאתי את עצמי בין ירכיה של אחת, נוסעת ציבורית רכה ונעימה. ככה עם הרגליים בין השקיות המפוזרות שלה, והראש מונח לה בין הירכיים הרכות שלה. ועוד הספקתי לראות את המבט המבועת שלה, אולי מההתנגשות, אולי מהחיוך שלי, אולי לא הבינה איך הצלחתי לעוף ואני כל כך צעיר. אז עכשיו אני בהמתנה. אלהים יודע למה. ואלהים, שבתחושה שלי אני אמור קרוב אליו יותר מאי פעם, נראה לי הוא בכלל לא באזור. אני יושב בתוך משהו שהוא ההפך מואקום וממתין. ושמו לי חלון כזה מול העיניים, שממנו אני רואה איך מנתחים את גילי שלי. גילי היפה שלי. ה` הידיעה הראשון שלי, אם נחשיב את הסיבוב לה` הידיעה השני. לא יודע מה הסיפור. אם סתם סוחבים ככה את הזמן עד שיחליטו מה לעשות איתי או שזה מן עונש חינוכי שכזה. ואני מסתכל מתחתיי ואין כלום - לא אספלט, לא רצפה, כלום. אוויר אני חושב. ואני לא נופל אבל גם לא מתרומם. שעמום מחץ. שעמום המוות. והנה המוניטור של גילי מתיישר לקו שטוח, כזה שנראה כמו אספלט או אוטובוס. ואני מיישר את הגב. מיישרים קו אני והמוניטור של גילי. ואני רואה איך היא מתעופפת לה מתוך הגוף שלה מעלה מעלה. `עפה הבת זונה` אני מחייך בגאוה. `כמו גדולה עפה. כמו ציפור. כמו טאיירה. כמו מלאך`. ידעתי שיש בה את זה. לא סתם נהיים ה` הידיעה. והנה החלון נמוג ונעלם, ומאחוריו גילי עם כנפיים, עומדת לה באוויר מולי. ורק הכנפיים שלה ככה מתנופפות, כאילו להחזיק אותה שלא תיפול. ואני רוצה לקום לקראתה אבל כלום לא זז אצלי. תקוע. והיא מסתכלת עליי ואני מחייך. והיא מחייכת. וכוסומו אני מחייך אבל בא לי לבכות. לזוז אני לא יכול. כמו איזו גרוטאה. וגילי החכמה שלי רואה ומבינה הכל. והיא מחייכת, מרימה גבה, קורצת לי ועפה.