הסיום העצוב, שבוע 27, ו...נגמר
אז זהו, אני אחרי, אם אפשר לקרוא לזה "אחרי". התהליך החל ביום א´ בשתיים בצהריים, הוכנסתי לחדר האולטראסאונד, שם הוזרק לי וליום להרגעה, הוציאו לי מי שפיר ודם מלב העוברית לבדיקות נוספות, הזריקו לליבה של העוברית חומר להמתתה והזריקו לי חומר לתוך מי השפיר על מנת לגרום לצירים, הם ניסו לחסוך בדקירות ולבצע את הכל במינימום דקירות בבטן על מנת למנוע ממני סבל נוסף אבל זה לא כל כך הלך ולכן סיימתי את התהליך לבסוף עם שלוש דקירות בבטן. הועברתי למחלקה, נאמר לי שייקח כמה שעות עד שהחומר שהוזרק לתוך מי השפיר יתחיל לגרום להתכווצויות ולצירים, אך לתדהמתי תוך 10 דקות התפתחו צירים די קשים, מייד הזריקו לי פטידין שהחליש את עוצמת הכאב וגרם לי להירדמות. בשעה שש התעוררתי מצירים קשים, קראתי לאחות על מנת לקבל זריקה נוספת, היא בדקה אותי והתברר שיש כבר מעט פתיחה והוחלט להעביר אותי לחדר לידה על מנת שאוכל לקבל אפידורל. הגענו לחדר לידה, מייד חוברתי לאפידורל והכאב סוף סוף נעלם, המיילדת המקסימה שהוצמדה אליי ביקשה שאומר להם כל פעם אם מתחיל כאב על מנת שיוסיפו עוד חומר אפידורלי, הם ממש עשו הכל על מנת שלא אסבול, לפחות פיסית. נאמר לי שהתהליך הוא ארוך וממושך שייתכן גם שזה יקח 24 שעות. ניסו לזרז את העניין עם בלון אבל זה לא הצליח, ואז באה רופאה שניסתה לפתוח את צוואר הרחם ידנית, היא הצליחה (זה לא כאב, הייתי תחת האפידורל) ואז הפתיחה החלה לצבור תאוצה כשבמהלך התהליך אכן כל פעם שהתחלתי לחוש כאב קיבלתי תוספת של אפידורל. המיילדת שאלה אם ארצה לראות את התינוקת אחרי הלידה, פחדתי כל כך, פחדתי שאולי היא מעוותת עקב המום המוחי ולא רציתי לזכור אותה כך, אמרנו שאנו לא רוצים, היא אמרה שלפעמים זה טוב על מנת לעכל, לחוות את הפרידה, הסברתי לה שאני חוששת לראות משהו מעוות ומפלצתי והיא אמרה שאם התינוקת מעוותת היא תכסה אותה מייד ואם לא היא תגיד לי ואני אבחר אם לראות או לא. באחת בלילה התעוררתי מכאב חד, השפעת האפידורל פגה לפתע וצעקתי לתוספת, הסתבר ששק ההריון נמצא כבר בפתח ולא היה טעם לתת עוד אלחוש, המיילדת אמרה שתוך מספר לחיצות הכל יהיה מאחוריי ושאנסה, ואכן כך היה, תוך מספר לחיצות התינוקת הייתה בחוץ. לא יכולתי להתאפק והתרוממתי על מנת לראות אותה, היא שכבה שם, דוממת ומושלמת! כל כך קטנה , כל כך יפה, כל כך ברורה, וכל כך דוממת. התינוקת שלי, שרק לפני מספר שעות עוד בעטה בי מבפנים, שכבה שם עכשיו נטולת רוח חיים, וזה היה כל כך עצוב, התבוננו בה שוב ושוב, בידיה הקטנות והמושלמות ברגליה, בכל גופה הזעיר, בפניה הקטנטנות ולא יכולנו להאמין שייתכן שדבר מה כל כך לא תקין התגלה בה. המיילדת שאלה אם ארצה לקחת אותה בידיי, לא הייתי מסוגלת (והיום אני כל כך מצטערת על כך) נפרדנו ממנה, ולקחו אותה מאיתנו, התינוקת שלי, היא כבר לא שלי. נשארנו שם, אוחזים ידיים בדממה, בלי כאב פיסי, אבל עם בור עמוק עמוק בלב, בור שאיני יודעת אם פעם עוד נצליח לצאת ממנו. משם הועברתי לחדר ניתוח (קיבלתי בונוס נוסף, גרידה להוצאת חלקי שליה שכנראה נשארו בתוך הרחם). וזהו, 12 שעות מתחילת התהליך החלק הגופני הסתיים. הייתי בטוחה שהפעם יהיה קל יותר, שאני כבר מכירה את התהליך הנפשי, שאני חזקה, אבל כנראה ש...לא. הכאב הוא עצום, שוב ושוב אני רואה מולי את גופה חסר החיים, ואני יושבת פה בבית, עם כל התופעות של אחרי לידה, מדממת, כואבת, נפוחה, עם בצקות בפנים, אבל בלי ילדה, וזה כל כך, כל כך, כל כך קשה, ואני פתאום כל כך לבד.
אז זהו, אני אחרי, אם אפשר לקרוא לזה "אחרי". התהליך החל ביום א´ בשתיים בצהריים, הוכנסתי לחדר האולטראסאונד, שם הוזרק לי וליום להרגעה, הוציאו לי מי שפיר ודם מלב העוברית לבדיקות נוספות, הזריקו לליבה של העוברית חומר להמתתה והזריקו לי חומר לתוך מי השפיר על מנת לגרום לצירים, הם ניסו לחסוך בדקירות ולבצע את הכל במינימום דקירות בבטן על מנת למנוע ממני סבל נוסף אבל זה לא כל כך הלך ולכן סיימתי את התהליך לבסוף עם שלוש דקירות בבטן. הועברתי למחלקה, נאמר לי שייקח כמה שעות עד שהחומר שהוזרק לתוך מי השפיר יתחיל לגרום להתכווצויות ולצירים, אך לתדהמתי תוך 10 דקות התפתחו צירים די קשים, מייד הזריקו לי פטידין שהחליש את עוצמת הכאב וגרם לי להירדמות. בשעה שש התעוררתי מצירים קשים, קראתי לאחות על מנת לקבל זריקה נוספת, היא בדקה אותי והתברר שיש כבר מעט פתיחה והוחלט להעביר אותי לחדר לידה על מנת שאוכל לקבל אפידורל. הגענו לחדר לידה, מייד חוברתי לאפידורל והכאב סוף סוף נעלם, המיילדת המקסימה שהוצמדה אליי ביקשה שאומר להם כל פעם אם מתחיל כאב על מנת שיוסיפו עוד חומר אפידורלי, הם ממש עשו הכל על מנת שלא אסבול, לפחות פיסית. נאמר לי שהתהליך הוא ארוך וממושך שייתכן גם שזה יקח 24 שעות. ניסו לזרז את העניין עם בלון אבל זה לא הצליח, ואז באה רופאה שניסתה לפתוח את צוואר הרחם ידנית, היא הצליחה (זה לא כאב, הייתי תחת האפידורל) ואז הפתיחה החלה לצבור תאוצה כשבמהלך התהליך אכן כל פעם שהתחלתי לחוש כאב קיבלתי תוספת של אפידורל. המיילדת שאלה אם ארצה לראות את התינוקת אחרי הלידה, פחדתי כל כך, פחדתי שאולי היא מעוותת עקב המום המוחי ולא רציתי לזכור אותה כך, אמרנו שאנו לא רוצים, היא אמרה שלפעמים זה טוב על מנת לעכל, לחוות את הפרידה, הסברתי לה שאני חוששת לראות משהו מעוות ומפלצתי והיא אמרה שאם התינוקת מעוותת היא תכסה אותה מייד ואם לא היא תגיד לי ואני אבחר אם לראות או לא. באחת בלילה התעוררתי מכאב חד, השפעת האפידורל פגה לפתע וצעקתי לתוספת, הסתבר ששק ההריון נמצא כבר בפתח ולא היה טעם לתת עוד אלחוש, המיילדת אמרה שתוך מספר לחיצות הכל יהיה מאחוריי ושאנסה, ואכן כך היה, תוך מספר לחיצות התינוקת הייתה בחוץ. לא יכולתי להתאפק והתרוממתי על מנת לראות אותה, היא שכבה שם, דוממת ומושלמת! כל כך קטנה , כל כך יפה, כל כך ברורה, וכל כך דוממת. התינוקת שלי, שרק לפני מספר שעות עוד בעטה בי מבפנים, שכבה שם עכשיו נטולת רוח חיים, וזה היה כל כך עצוב, התבוננו בה שוב ושוב, בידיה הקטנות והמושלמות ברגליה, בכל גופה הזעיר, בפניה הקטנטנות ולא יכולנו להאמין שייתכן שדבר מה כל כך לא תקין התגלה בה. המיילדת שאלה אם ארצה לקחת אותה בידיי, לא הייתי מסוגלת (והיום אני כל כך מצטערת על כך) נפרדנו ממנה, ולקחו אותה מאיתנו, התינוקת שלי, היא כבר לא שלי. נשארנו שם, אוחזים ידיים בדממה, בלי כאב פיסי, אבל עם בור עמוק עמוק בלב, בור שאיני יודעת אם פעם עוד נצליח לצאת ממנו. משם הועברתי לחדר ניתוח (קיבלתי בונוס נוסף, גרידה להוצאת חלקי שליה שכנראה נשארו בתוך הרחם). וזהו, 12 שעות מתחילת התהליך החלק הגופני הסתיים. הייתי בטוחה שהפעם יהיה קל יותר, שאני כבר מכירה את התהליך הנפשי, שאני חזקה, אבל כנראה ש...לא. הכאב הוא עצום, שוב ושוב אני רואה מולי את גופה חסר החיים, ואני יושבת פה בבית, עם כל התופעות של אחרי לידה, מדממת, כואבת, נפוחה, עם בצקות בפנים, אבל בלי ילדה, וזה כל כך, כל כך, כל כך קשה, ואני פתאום כל כך לבד.
